אימאם מגמגם במנדרינית וצבא משפיענים: הנשק הסודי של איראן בסין | מיוחד לסופ"ש

ברשת הופץ תיעוד של אימאם איראני שמזמר בסינית. נראה מגוחך, נכון? איש דת איראני מנסה להתפלל בסינית, בזמן שהקהל המקומי בקושי מסתיר את הצחוק. אבל מה אם נגיד לכם שזה לא כישלון, אלא אחת מתוכניות "הכוח הרך" השאפתניות ביותר של איראן. אז מה לעזאזל איראן מנסה לעשות בסין? והאם היא באמת חושבת שהיא יכולה להפוך מיליארד וחצי סינים לשיעים? 

כדי להבין את הסיפור, צריך להבין את הפרדוקס המטלטל הזה: סין מנהלת את אחד ממסעות הדיכוי האכזריים בעולם נגד מיעוט מוסלמי בתוך שטחה. ובאותו הזמן, היא בת ברית חשובה ביותר של איראן. איך זה ייתכן?  התשובה נמצאת במדיניות "הפרד ומשול" הגאונית והאכזרית של בייג'ינג, שמבדילה בין "מוסלמים טובים" ל"מוסלמים רעים". 

"הרעים" הם האויגורים - רובם סונים, שנתפסים כאיום בדלני ונרדפים באכזריות. ו"הטובים"? אלה מיעוטים כמו הטג'יקים של שינג'יאנג (Xinjiang) – מיעוט קטן. היסטורית הם שיעים ובעלי קרבה תרבותית לפרס. כאן נכנסת הצביעות האיראנית. איראן, שמציגה את עצמה כמגנת המוסלמים, שותקת לחלוטין מול הדיכוי האכזרי של האויגורים.

למה? כי הישרדות המשטר שלה, שתלוי בנפט הסיני, חשובה יותר מסולידריות דתית. אבל איראן לא רק שותקת, היא משתמשת בשתיקה שלה כתמורה לקבלת "יד חופשית" לפעול בסין.

הנשק הראשון: "החיילים השקטים". 

האימאם המגמגם בסינית - הוא כנראה בוגר של "הנשק הסודי" של איראן: "הרווארד של הג'יהאד" – אוניברסיטת אל-מוסטפא בעיר קום. 

על פי דוחות של מכוני מחקר כמו The Washington Institute, לאל-מוסטפא יש יותר מ-50,000 סטודנטים, הלומדים בעשרות שפות, כולל מנדרינית.  

היא מציעה מלגות לימודים לצעירים טג'יקים מסין, ולאחר שנים של שטיפת מוח אידיאולוגית, מורים ואנשי עסקים חוזרים הביתה והופכים ל"חיילים השקטים" שלה.

הנשק השני: "דרך המשי" התרבותית

משמרות המהפכה מפעילים רשת של "בתי תרבות איראניים" בסין. הם לא מדברים על ג'יהאד. הם מדברים על "ציר התנגדות תרבותי" נגד "אימפריאליזם מערבי". 

הם מקבילים בין הפילוסופיה של קונפוציוס לזו של חכמי דת שיעים, ומנסים לשכנע את הסינים שהברית ביניהם היא גורל היסטורי.

הנשק השלישי: "טיקטוק של האייתוללות"

צבא שלם של "משפיענים" דוברי סינית בפלטפורמות כמו Douyin – הגרסה הסינית של טיקטוק, חלקם איראנים וחלקם סינים שלמדו באיראן. 

והם לא מדברים על פוליטיקה. הם מעלים סרטונים על אוכל פרסי, טיולים באיראן, ועל "כמה הסינים והאיראנים דומים". 

המטרה היא לנטרל את התעמולה המערבית נגד איראן עוד לפני שהיא מגיעה לאזרח הסיני הממוצע.  

כשהאזרח הסיני יחשוב על איראן, הוא לא יחשוב על משטר חשוך, אלא על הקבב הטעים והנופים המדבריים שהוא ראה בסרטון.

המהלך האיראני בסין הוא לא מופע חובבני של אימאם מגמגם. זוהי אופרציה מורכבת, רב-שכבתית וממומנת היטב.

הם לא מנסים לכבוש את סין. הם מנסים לחבק אותה כל כך חזק, עד שהיא לא תוכל להרפות, גם אם תרצה.

אבל, בזמן שאיראן מנסה לכבוש את ליבה של סין, לראשונה בהיסטוריה, איראן הפיקה והפיצה סרט באורך מלא בעברית, יחסית רהוטה, עם כתוביות בפרסית, המיועד ישירות לקהל הישראלי.

זוהי יריית הפתיחה במערכה חדשה של לוחמה תודעתית. אותה דוקטרינה בדיוק כמו בסין, אבל הפוכה. היא משתמשת בכלים תרבותיים כדי לפורר את החברה הישראלית מבפנים. היכולת להפיק סרט שלם בעברית נועדה לומר לנו: אנחנו מכירים אתכם ואנחנו יודעים איפה ללחוץ.

האימאם המגמגם מסין והסרט בעברית הם לא שני סיפורים נפרדים, הם שני מבצעים באותה מלחמה גלובלית על תודעה. איראן הבינה שהנשק החזק ביותר במאה ה-21 הוא לא בהכרח צנטריפוגה או טיל בליסטי, אלא היכולת לשתול רעיון במוחו של חבר או של יריב.

והשאלה הגדולה - האם יש לנו תשובה למלחמה השקטה והמסוכנת הזו?