האויבת מהמגרב: למה אלג'יריה תפסה את הקו הכי אנטי-ישראלי בצפון אפריקה? | מיוחד לסופ"ש

היחסים בין המדינה הגדולה באפריקה למדינת ישראל מספרים סיפור של קנאות ארוכת שנים. ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שבהן שלחה כוחות שיילחמו בצה"ל לצד צבא מצרים ועד אירוח מעמד "הכרזת העצמאות הפלסטינית" ב-1988 - אלג'יריה מיצבה את עצמה לאורך השנים כאחד הסמנים האנטי-ישראליים הבולטים בעולם הערבי. אז מה גורם לאחת המדינות המפותחות באפריקה, שהתקיימה בה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והתוססות בעולם, לסמן את ישראל כאויבת מרה?

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

מהמלחמה בצרפת ועד ישראל: השורשים ההיסטוריים של העוינות

כדי להבין מדוע אלג'יריה אימצה לאורך השנים עמדה תקיפה כלפי ישראל, כדאי לחזור לתקופה שקדמה לעצמאותה. אלג'יריה הייתה תחת השליטה הצרפתית הארוכה ביותר - 132 שנים, לעומת 75 שנה אצל שכנתה ממזרח תוניסיה ופחות מ-45 שנה אצל השכנה ממערב מרוקו. בנוסף, אופן השליטה של צרפת באלג'יריה היה שונה מבכל יתר הקולוניות של צרפת. היא סופחה והפכה לפרובינציה צרפתית אינטגרלית, ולא למדינת חסות.

המאבק האלג'יראי בצרפת, שנמשך בין 1954 ל-1962 ונועד לשים קץ לשליטה הצרפתית הארוכה וההדוקה במדינה, הפך לאבן יסוד בזהות הלאומית של הקולוניה לשעבר. מלחמת העצמאות האלג'יראית לא הייתה, מן הסתם, רק מאבק על שליטה טריטוריאלית, אלא גם מאבק נגד השלטון הקולוניאלי ובעד עצמאות כללית. האלג'יראים שאפו להיפטר מהשפעת תרבות צרפת והשפה הצרפתית, לגרש את המתיישבים הצרפתים בקולוניה ולכונן מדינת לאום ערבית ריבונית.

אחרי קבלת עצמאותה ב-1962, אלג'יריה ביקשה למצב את עצמה לא רק כמדינה שזה עתה השתחררה מהשלטון הצרפתי, אלא גם כשחקנית שתומכת בעמים הנאבקים על עצמאותם. במסגרת מדיניות זו, היא העניקה תמיכה ומרחב פעולה לתנועות שחרור לאומיות, בעיקר באפריקה, כמו למשל תנועת FRELIMO במוזמביק שנאבקה בשלטון הקולוניאלי הפורטוגלי או תנועת הקונגרס הלאומי האפריקאי שנאבקה במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אם כן, החיבור האלג'יראי לסוגיה הפלסטינית נובע, בין היתר, מתפיסה שלפיה עמים הנתונים לשליטה זרה זכאים לעצמאות ולהגדרה עצמית. ואכן, המנהיגות האלג'יראית מציגה את הסוגיה הפלסטינית גם דרך רטוריקה של שחרור לאומי והתנגדות לקולוניאליזם לאורך השנים. כמובן שהמאבק בצרפתים הוא רק חלק מהסיפור, לצד ההזדהות הכללית של אלג'יריה כמדינה ערבית-מוסלמית עם מדינות ערביות ומוסלמיות שנמצאות בעימות ישיר עם ישראל.

היריבות עם מרוקו: כשישראל נכנסה למאבק על הנהגת צפון אפריקה

העוינות בין אלג'יריה למרוקו אינה תוצאה של היחסים העכורים עם ישראל, והיא קדמה להם בעשרות שנים. שתי המדינות נלחמו בשנות ה-60 במלחמת הגבול המכונה "מלחמת החולות", והיחסים ביניהן נותרו מאז רוויים בחוסר אמון ובתחרות על השפעה במגרב. אחד המקורות המרכזיים למחלוקת הוא סהרה המערבית - אלג'יריה תומכת בעיקרון של הגדרה עצמית לתושבי חבל הארץ, בעוד מרוקו רואה בשטח חלק מממלכתה.

הקשר הישראלי נכנס למשוואה בשלב מאוחר בהרבה. בדצמבר 2020 מרוקו חידשה את היחסים עם ישראל במסגרת ההסכם המשולש עם ארצות הברית וישראל, ובמקביל ממשל טראמפ הכיר בריבונות מרוקו על סהרה המערבית. ביולי 2023 הצטרפה ישראל להכרה והודיעה כי היא רואה בחבל הארץ חלק מהממלכה המרוקאית.

מכאן נוצר באלג'יריה חשש שהיחסים בין מרוקו לישראל אינם רק עניין דיפלומטי בין שתי מדינות רחוקות, אלא יוצרים שיתוף פעולה חדש ממש מעבר לגבול האלג'יראי. לכן, כשבוחנים את העמדה האלג'יראית כלפי ישראל, חשוב להבין שישראל הפכה בשנים האחרונות לשחקנית בתוך היריבות האלג'יראית־מרוקאית, התפתחות שכנראה מרחיקה עוד יותר אפשרות של נורמליזציה בין המדינות, שממילא אינה נראית באופק.

השאיפה להיות מעצמה אזורית: למה משתלם להיות בתפקיד "הקול המתנגד"?

אלג'יריה, המדינה שאינה רק הגדולה ביותר באפריקה אלא גם הגדולה ביותר בעולם הערבי, לא הסתפקה לאחר עצמאותה בהקמת מדינה חדשה ואף שאפה שלא להגביל את השפעתה לצפון אפריקה בלבד. היא ביקשה למלא תפקיד רחב יותר בזירה הערבית והאפריקאית ובעולם המתפתח.

ופה נכנסת ישראל לתמונה - בעולם הערבי של שנות ה־60 וה־70, העימות עם ישראל היה אחד הנושאים המרכזיים שבהם התחרו משטרים ערביים על השפעה ולגיטימציה. כלומר, מדינה שרצתה להציג את עצמה ככוח ערבי משמעותי לא יכלה להתייחס לסכסוך הישראלי-ערבי כאל עניין צדדי. מחקרים שבחנו את הפוליטיקה הערבית בתקופה הזאת מראים שהעמדה כלפי ישראל הייתה חלק מהמאבק הרחב יותר בין מדינות ערב על הנהגה.

אלג'יריה פיתחה בהקשר הזה דימוי של מדינה מהפכנית ובלתי מתפשרת. התמיכה בפלסטינים וההתנגדות לישראל השתלבו בדימוי הזה - הן אפשרו לאלג'יריה להציג את עצמה כמי שנמצאת בחזית המאבק הערבי והאנטי-קולוניאלי, ולא כעוד מדינה בצפון אפריקה שמנהלת את ענייניה בעיקר בזירה המקומית.

האנטישמיות באלג'יריה - קרע בין מוסלמים ליהודים שנותן את אותותיו גם היום

היחסים בין יהודים למוסלמים באלג'יריה עברו לאורך השנים טלטלות עמוקות, ובתקופה הצרפתית נוספה להם שכבה חדשה של מתחים. ב-1870 העניקה צרפת, באמצעות "צו כרמיה", אזרחות צרפתית קולקטיבית ליהודי אלג'יריה. במקביל, רוב המוסלמים באלג'יריה נותרו נתינים צרפתים, ולא אזרחים. הפער המשפטי הזה הפך את היהודים לחלק מהמערכת הצרפתית באופן שונה מהאוכלוסייה המוסלמית והיה לאחד ממוקדי המתח בחברה הקולוניאלית.

לצד זאת, אלג'יריה הצרפתית הפכה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 למוקד משמעותי של אנטישמיות אירופית. עיתונים, פוליטיקאים ופעילים אנטישמים, בהם אדואר דרימון ומקס רז'יס, הפיצו תעמולה נגד היהודים, ולאחר צו כרמיה אף נרשמה עלייה באלימות כלפי יהודים מצד מתיישבים צרפתים.

אבל התמונה אינה מסתכמת באירופים - גם בקרב האוכלוסייה המוסלמית היו התפרצויות של עוינות ואלימות נגד יהודים, ובהיסטוריה של אלג'יריה נרשמו לא מעט פרעות ביהודים, ובראשן הפרעות בעיר קונסטנטין ב-1934, שבהן רצחו המוסלמים 25 משכניהם היהודים, פצעו יהודים רבים נוספים והרסו את חנויותיהם ובתיהם.

אם כן, ייתכן שההיסטוריה מלאת הפרעות והזיהוי של היהודים עם הקולוניאליסטים האירופים נצרב בתודעה האלג'יראית ונותן את אותותיו גם ביחסיה של המדינה עם מדינת היהודים המודרנית.