הגיהינום שמתחת לאדמה: פרויקט הבנייה האכזרי שנועד להציל את הנאצים

החל משנת 1944, בזמן שבעלות הברית כבשו מחדש את אירופה והפציצו את ערי גרמניה, בלב בוואריה הפסטורלית התחוללה אחת הזוועות הגדולות והפחות מוכרות של השואה. מול עליונות אווירית מוחלטת של בעלות הברית, היטלר הורה על פתרון נואש: להעביר את תעשיית החימוש כולה אל מתחת לאדמה. 

הפרויקט, שזכה לשם הקוד "Ringeltaube" (יונת הענק), התבסס על מודל עבודה אכזרי במיוחד: "השמדה באמצעות עבודה". 

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

הפרויקט התקיים ב-11 מחנות משנה, תחת ניהולו של מחנה הריכוז דכאו, בבוואריה הפסטורלית. המשימה הוטלה על עשרות אלפי עובדי כפייה יהודים, שהובאו ממה שנותר מגטאות ליטא והונגריה וממחנה ההשמדה אושוויץ.

השיטה האכזרית: יציקת בטון על "הרי חצץ"

הבונקרים, שנועדו לשמש מפעלים חסיני פצצות לייצור מטוס הסילון המהפכני "מסרשמיט Me-262", לא נחפרו בדרך המקובלת. בשיטה נאצית מעוותת ויעילה מבחינה הנדסית, אולצו האסירים לערום ערימות ענק של חצץ ועפר בצורת חצי גליל. על ה"הר" המלאכותי הזה יצקו שכבת בטון מזוין בעובי של חמישה מטרים.

רק לאחר שהבטון התייבש, הגיע השלב המפרך מכל: האסירים נאלצו להיכנס אל מתחת לגג הבטון ולחפור החוצה, שק אחר שק, את כל העפר והחצץ ששימשו כתבנית. בסיומו של התהליך נותר חלל עצום - בונקר תת-קרקעי. אך המחיר היה קשה מנשוא.

התנאים הקשים ביותר ברייך 

התנאים במחנות אלה, כמו קאופרינג (Kaufering) ומילדורף (Mühldorf), נחשבו לקשים ביותר ברייך. האסירים לא חיו בצריפי עץ רגילים, אלא ב"צריפי עפר" - מחפורות באדמה שכוסו בגגות עץ ודשא. הצריפים היו צפופים, שורצי כינים, רטובים וקפואים.

רבים מעובדי הכפייה קרסו מתשישות, רעב ובשל המשקל הכבד שאולצו לסחוב - ונקברו תחת הבטון. כ-20 אלף אסירים מתו בתוך פחות משנה, עד שהמחנה שוחרר ב-1945. 

עדות חיה בתוך בסיס צבאי

הפרויקט מעולם לא הושלם במלואו. המלחמה הסתיימה לפני שהנאצים הספיקו להעביר את פס הייצור למעמקי האדמה. לו היו מצליחים להשמיש את המפעלים הללו ולייצר מטוסי סילון בכמויות גדולות, המלחמה הייתה עלולה להתארך ולהסתיים בתוצאות הרסניות עוד יותר.

גם היום, שמונים שנה אחרי, הבונקרים האימתניים עומדים על תילם בלב בסיס צבאי גרמני. הם נבנו בצורה כל כך מאסיבית, שכל הניסיונות להרוס אותם לאחר המלחמה נכשלו.

הגישה למקום דורשת אישור מיוחד, אך המבנים העצומים נותרו שם כגלעד אילם וקפוא בזמן. הם מהווים תזכורת חיה לא רק לאכזריות של הרייך השלישי, אלא בעיקר לסבל הבלתי נתפס של היהודים שבמקרים רבים נאלצו לחפור את הקברים של עצמם. 

מאמר זה מבוסס בחלקו על זיכרונות של סבי דב דוידוביץ ז"ל כפי ששיתף אותם. הוא נשלח לדכאו מגטו קובנה בגיל 16 ושהה שם כעשרה חודשים, עד שהמחנה שוחרר. בשנת 1946 עלה לארץ.