מה"צ'חצ'חים" ועד "הערבים נוהרים": 10 רגעים שטלטלו את הבחירות בישראל

יומיים לפני הבחירות ב-1981 עלה מנחם בגין לבמה בכיכר מלכי ישראל והקריא לקהל את דבריו של דודו טופז על ה"צ'חצ'חים". 34 שנים אחר כך, ביום הבחירות עצמו, פרסם בנימין נתניהו את הסרטון שבו הזהיר כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".

שני הרגעים נצרבו בזיכרון הפוליטי הישראלי כנקודות מפנה. בשניהם המסר לא עסק בתוכנית כלכלית או במהלך מדיני חדש, אלא בתחושת איום, זהות ושייכות. ובשניהם התרחש האירוע ממש בסמוך לפתיחת הקלפיות.אלא שעיון בעשר מערכות בחירות מלמד שלא כל "רגע מכונן" באמת שינה את ההצבעה, ולא תמיד ניתן להפריד בינו לבין מגמות שכבר היו בעיצומן.

1981: "הצ'חצ'חים" והתגובה של בגין

ב-27 ביוני 1981, שלושה ימים לפני הבחירות, אמר דודו טופז בעצרת המערך בכיכר מלכי ישראל: "תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות". למחרת חזר בגין לאותה כיכר, הקריא את הדברים והפך אותם למסר של הזדהות עם יוצאי עדות המזרח.

"אשכנזי, עיראקי, יהודים! אחים! לוחמים!"

התוצאה הייתה צמודה במיוחד: הליכוד קיבל 718,941 קולות ו-48 מנדטים, לעומת 708,536 קולות ו-47 מנדטים למערך - פער של 10,405 קולות בלבד.

הנתונים הרשמיים מאשרים גם שיעור הצבעה גבוה של 78.5%.

אי אפשר להוכיח שדברי טופז ותגובת בגין הכריעו את הבחירות לבדם. הליכוד כבר צמצם קודם לכן את הפער בסקרים. אבל הבחירות הללו הפכו לדוגמה הבולטת ביותר לאופן שבו עלבון שנתפס כעדתי עשוי להפוך למנוע של התגייסות פוליטית.

1996: "פרס יחלק את ירושלים"

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996 ניהל נתניהו קמפיין שהתמקד בשני צירים: טרור וירושלים. אחד המסרים הזכורים ביותר היה "פרס יחלק את ירושלים", לצד תשדירים שחיברו בין שמעון פרס, יאסר ערפאת ופיגועי הטרור.

נתניהו ניצח לבסוף בפער זעום. אלא שגם כאן קיימת מחלוקת באשר למשקל הקמפיין עצמו: אנשי מטה העבודה ייחסו לסיסמה השפעה משמעותית, בעוד סוקרים טענו כי היא בעיקר חיזקה עמדות שכבר היו קיימות. הפיגועים שקדמו לבחירות היו גורם מרכזי ששינה את סדר היום.

1999: "ביבי, תסתכל לי בעיניים"

בעימות טלוויזיוני מול יצחק מרדכי, יותר מחודש לפני הבחירות, הטיח מרדכי בנתניהו את המשפט שהפך לסמל הקמפיין: "ביבי, תסתכל לי בעיניים".

נתניהו נתפס באותו רגע כמי שאיבד שליטה בזירה שבה נחשב חזק במיוחד - הטלוויזיה. אבל גם במקרה הזה קשה לדבר על אירוע יחיד שהכריע מערכת בחירות. נתניהו הגיע לעימות כשהקואליציה הפוליטית שסביבו כבר התפוררה, ואהוד ברק ניצח בסופו של דבר בפער גדול.

2009: "בלי נאמנות אין אזרחות"

ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן נכנסה למערכת הבחירות ב-2009 עם הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות". היא נגעה ישירות במתח בין הציבור היהודי לערבי, על רקע מבצע "עופרת יצוקה".

המפלגה סיימה עם 15 מנדטים והפכה לשלישית בגודלה, הישג משמעותי לעומת 11 המנדטים שקיבלה בבחירות הקודמות. זה אחד המקרים שבהם אנשי הקמפיין עצמם תיארו קשר ברור בין המסר לבין העלייה בסקרים. עם זאת, גם כאן התנועה הייתה בעיקר בתוך מחנה הימין.

2013: בנט וסירוב הפקודה

בדצמבר 2012 נשאל נפתלי בנט כיצד ינהג כחייל אם יקבל הוראה לפנות יהודי מביתו. "המצפון שלי לא יאפשר", השיב, אך הדגיש שאינו קורא לסירוב פקודה.

נתניהו תקף אותו במהירות, ובנט נאלץ להבהיר כי חייל חייב למלא פקודות.

אלא שבניגוד לרושם שנוצר מהסערה, בטווח הקצר הבית היהודי דווקא התחזקה בסקרים. היא סיימה בסופו של דבר עם 12 מנדטים. המקרה הזה הוא תזכורת לכך שסערה תקשורתית אינה בהכרח נקודת מפנה אלקטורלית.

2015: "מנשקי הקמעות"

עשרה ימים לפני הבחירות נשא האמן יאיר גרבוז בעצרת "ישראל רוצה שינוי" את מה שנודע כ"נאום הקומץ".

הוא מנה בין היתר "מנשקי קמעות, עובדי אלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים", ושאל: "אז איך זה שהקומץ שולט בנו?".

אמרו לנו שמנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ!

הימין מיהר למסגר את הדברים כ"נאום הצ'חצ'חים 2". גם במחנה הציוני הסתייגו מהם, ובכירים במפלגה טענו לאחר הבחירות כי הנאום פגע בקמפיין.

הערכות שלפיהן גרבוז "החזיר" לליכוד כארבעה מנדטים הפכו לחלק מהסיפור הפוליטי של 2015 - אך מעולם לא הוכחו באופן מחקרי.

2015: "הערבים נוהרים"

ביום הבחירות עצמו פרסם נתניהו סרטון שבו אמר כי "שלטון הימין בסכנה" וכי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".

הליכוד סיים עם 30 מנדטים לעומת 24 למחנה הציוני. בדיעבד, אנשי קמפיין וסוקרים הצביעו בעיקר על מעבר של מצביעים ממפלגות ימין אחרות לליכוד ולא על גידול דרמטי בגוש כולו.

שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי

זה אולי הלקח המרכזי של אירועי הרגע האחרון: לא תמיד הם משכנעים אדם לשנות מחנה. לעיתים קרובות הם פשוט גורמים לו לבחור במפלגה הגדולה בתוך המחנה שכבר החליט להשתייך אליו.

גם במערכת הבחירות הנוכחית חוזר הוויכוח על שיעור ההצבעה בחברה הערבית ועל יכולתו להשפיע על מבנה הגושים.

2019: גנץ ו"תקופת האבן"

בתחילת דרכו הפוליטית ניסה בני גנץ לבסס תדמית ביטחונית. סדרת סרטונים של חוסן לישראל הציגה את הישגיו כרמטכ"ל, ובאחד מהם נכתב כי "חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן".

הסרטונים עוררו ביקורת חריפה, אך העלייה המשמעותית בסקרים הגיעה רק לאחר נאום הבכורה שלו ולאחר מכן עם הקמת כחול לבן.

כלומר, במקרה הזה הסרטונים היו בעיקר כלי למיצוב המועמד, לא רגע שאפשר להצביע עליו כגורם בודד ששינה את התוצאה.

2021: בנט חותם בשידור

יומיים לפני הבחירות חתם נפתלי בנט בשידור חי בערוץ 20 דאז (היום "עכשיו 14) על התחייבות שלפיה לא יאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה, ולא יקים ממשלה הנשענת על מנסור עבאס.

ימינה סיימה עם שבעה מנדטים.

האירוע לא הפך לנקודת מפנה בבחירות עצמן. משמעותו נולדה דווקא אחרי הקלפיות, כאשר בנט הקים ממשלת רוטציה עם לפיד בתמיכת רע"מ. התמונה של המסמך החתום הפכה מאז לכלי מרכזי בביקורת הפוליטית עליו.

2022: האקדח של בן גביר

כשלושה שבועות לפני הבחירות הגיע איתמר בן גביר לשייח' ג'ראח, ובמהלך עימותים שלף אקדח וקרא לשוטרים: "אם הם זורקים אבנים תירו בהם".

התמונה הפכה לאחת המזוהות עם הקמפיין. רשימת הציונות הדתית סיימה עם 14 מנדטים.

אבל בניגוד לזיכרון הציבורי, הסקרים לפני ואחרי האירוע כמעט שלא השתנו. ברובם נעה הרשימה בין 13 ל-14 מנדטים גם קודם. כלומר, שליפת האקדח המחישה היטב את המותג הפוליטי של בן גביר, אך אין בסיס מוצק לקביעה שהיא יצרה את הזינוק.

היו גם רגעים קרינג'ים

כעמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, הבטיח שהוא לא יישב עם רה"מ נתניהו בסבב ב' של בחירות 2019, הוא החליט לגלח את השפם, אחד מהדברים שהכי מזוהים איתו. "אולי השפם שלי מסתיר, אני אומר ברור כדי שתבינו - אני לא אשב עם נתניהו".

מיותר לציין שבסבב השלישי שנערך ב-2020, עמיר פרץ ישב בממשלת האחדות של נתניהו וגנץ, תחת נתניהו.

ומה משותף לרגעים האלה?

במבט של יותר מארבעה עשורים בולטים שלושה מנגנונים שחוזרים שוב ושוב: זהות, פחד וגיוס הבסיס.

1981 ו-2015 מלמדות עד כמה אמירה הנתפסת כזלזול בציבור מסוים יכולה להפוך מיד לכלי קמפיין בידי היריב. 1996, 2009 ו-2015 ממחישות את כוחם של מסרים ביטחוניים ודמוגרפיים. ובנט ב-2013 ובן גביר ב-2022 מזכירים את הצד השני של המשוואה, סערה גדולה אינה מבטיחה תזוזה בסקרים.

והדפוס הבולט מכולם הוא העיתוי. ככל שהאירוע מתרחש סמוך יותר לקלפי, קטן הזמן של היריב להגיב וגדל הסיכוי שהוא יהפוך למסגור האחרון שהבוחר לוקח איתו להצבעה.

אלא שגם כאן כדאי להיזהר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בדיעבד. כמעט בכל אחת ממערכות הבחירות האלה היו עוד אירועים, תנודות וסיבות עמוקות יותר.

"הרגע שהכריע את הבחירות" הוא לעיתים קרובות דרך נוחה להסביר תוצאה מורכבת - ולא בהכרח הסיבה שבגללה היא התרחשה.