"חוסר תיאום משווע": מפוני הצפון והדרום הופקרו במלחמה, במשרד הביטחון מתגוננים | דוח המבקר

אלפי משפחות שפונו מבתיהן בצפון ובדרום מצאו עצמן ללא מענה ממשלתי סדור, כאשר היום (שלישי) דוח מבקר המדינה פרסם דוח לפיו המדינה איבדה קשר עם כ-16 אחוזים מהתלמידים המפונים. מדובר ב-7,680 ילדים שלגביהם לא היה למשרד החינוך כל מידע על מקום לימודיהם חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. 

המחדל החינוכי הוא רק קצה הקרחון של מה שהמבקר הגדיר כ"ואקום ניהולי וחוסר תיאום משווע" בין משרדי הממשלה השונים, שהוביל להסתמכות מוחלטת על מתנדבים ועמותות, דוגמת "אחים לנשק", בשבועות הקריטיים הראשונים של הלחימה.

מאבק סמכויות חריף בין משרד הפנים לבין רשות החירום הלאומית שיתק את היכולת לספק מענה יעיל ל-124 אלף המפונים. למרות שהוקמה בשנת 2022 מערכת טכנולוגית מתקדמת בשם "תיבת נח" בעלות של מיליוני שקלים שאמורה הייתה לרכז את נתוני האוכלוסייה בחירום, היא לא הופעלה עם תחילת המלחמה. 

כתוצאה מכך, במשך חודשים ארוכים למדינת ישראל לא הייתה תמונת מצב לאומית על מיקום המפונים או צורכיהם הבסיסיים. רק באפריל 2024, חצי שנה לתוך המערכה, החל שימוש סדור במערכת ריכוז הנתונים "יחד". פיקוד העורף ניסה אמנם לאסוף מידע במלונות במשך עשרה ימים, אך הפסיק את המהלך בשל היעדר סמכות חוקית לדרוש נתונים מהנהלות בתי המלון.

הרשויות המקומיות, ובראשן קריית שמונה, נאלצו לתפקד ללא הנחיות ברורות או נהלים מוסדרים מהממשלה. בקריית שמונה העירייה לא סיימה להכשיר את בעלי התפקידים לתרחיש פינוי טרם המלחמה, והתרגילים שנערכו היו חלקיים בלבד והתמקדו באוכלוסיות ספציפיות.

 המבקר ציין כי רשויות קולטות נשאו בנטל תקציבי כבד מבלי שמשרד הפנים יעדכן את הנהלים לגיוס תרומות בחירום, דבר שהקשה על גיוס משאבים והחמיר את הפגיעה בתחושת הביטחון של התושבים שנאלצו להתפנות תחת אש.

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן קבע: "210 אלפי אנשים פונו והתפנו מבתיהם בצפון ובדרום בשלושת החודשים הראשונים למלחמה. הממשלה וצה"ל כשלו בפינוי התושבים ובקליטתם. מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 ומזה כשני עשורים, ממשלות ישראל, ובכללן ממשלת ישראל ה-37 שכיהנה בתקופת מלחמת חרבות ברזל, נדרשו להסדיר את הטיפול באוכלוסייה בעורף באירועי חירום אזרחיים וביטחוניים, אך הן לא עשו כן. בכך נפגמו ההכנה והניהול של העורף בחירום שבאו לידי ביטוי גם במלחמת חרבות ברזל. 

"מצאנו אי-סדר מוחלט בפינוי היישובים: ישובים לא הצליחו לתאם את הפינוי שלהם מול צה"ל והפינוי נעשה בחלק מן המקרים תוך סיכון התושבים שלא לצורך. תכניות לא עודכנו, היו 0 תכניות אופרטיביות לאומיות מוסמכות ו- 0 אימונים לחירום. שבעה חודשים אחרי הטבח - למשרד החינוך לא היה מידע על 10,000 תלמידים.

"מצאנו תמונה עגומה של כשל מערכתי של גופי החירום פס"ח ורח"ל בהיערכות לקליטה של אוכלוסייה בתרחישי חירום. פס"ח קיים תרגילים לא רלוונטיים - לבתי ספר במקום לבתי מלון. פתרון זה התברר במהלך מלחמת חרבות ברזל כמענה שאינו ישים לטווח ארוך ולתקופות פינוי ממושכות. על אף פנייתי לראש הממשלה, הוא לא יישב את המחלוקת בין שרי הביטחון והפנים על סמכויותיהם. 

"לא ניתן לקבל את גישתו של משרד הפנים שאין לו אחריות באירוע הפינוי ולכך שהוא לא נדרש להפעיל את מערך פס"ח. פקע"ר, מצדו, לא נתן מענה רלוונטי למשרדי הממשלה בכל הנוגע לטיפול בצורכי המפונים במלונות. על רה"מ, שרי הממשלה וצה"ל ללמוד את פרטי הדוח ולתקן את הליקויים בהקדם. מדינת ישראל חייבת להיערך למצבים של פינוי עשרות אלפי אזרחים, בפרט לאור המצב הביטחוני הקיים".

על השלטון המקומי: "בהעדר הגדרה ברורה של תפקידי רשות מקומית מפונה, כל רשות מפונה פעלה מול תושביה לפי יכולתה והבנתה. העדר הרלוונטיות של התכניות הצה"ליות והממשלתיות השפיעו באופן ניכר גם על השלטון המקומי. כך, נפגעה יכולת הרשויות המקומיות המפונות לעמוד לרשות תושביהן, שעה שהם נתונים לאיום ביטחוני ונאלצים להפסיק את שגרת חייהם המוכרת: תושבי קרית שמונה פונו לכ- 300 מתקני אירוח. 

"הדבר גרם להיעדר יכולת לספק מענה לתושבים, עד כדי גרימת סבל מיותר והגברת החרדה ואי-הוודאות. בהליך הפינוי בדרום - פרט לתושבי כמה מהיישובים במועצה האזורית אשכול, שפונו תחת אש בשבעה באוקטובר ובשתי היממות שלאחר מכן, הפינוי בוצע על ידי הרשויות המקומיות בכוחות עצמן. השיבוץ למתקני אירוח נעשה שלא לפי תוכנית מוסדרת, אלא על פי זמינות. יעדי הקליטה לא נקבעו בהחלטות הממשלה ובהוראות הפינוי של משרד הביטחון; ועקרון השמירה על הקהילתיות לא נשמר".

על ניהול המידע בעניין פינוי התושבים: "בפרוץ המלחמה לממשלה לא הייתה מערכת מחשוב שתאפשר לה לרכז ולנהל את המידע על כרבע מיליון תושבים שפונו והתפנו מבתיהם. זהו כשל שפגע במישרין ביכולת להתניע בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה מערך טיפול מהיר, סדור ומיטבי באוכלוסייה עצומה שפונתה והתפנתה מביתה. בהעדרה של תשתית מידע סדורה לא ניתן היה גם לקבל תמונת מצב כוללת ולא ניתן היה להנגיש מהמערכת את המידע הרלוונטי לכל משרד ממשלתי ורשות מקומית על מנת שיוכלו לספק את המענה המיטבי. 

"הדבר יצר כפילויות בפעילות המשרדים בבתי המלון, הטיל עומס על המפונים ששהו שם בבירוקרטיה מיותרת ושיקף פעילות ממשלתית בלתי מתואמת. בחלוף כחצי שנה מאז פרוץ המלחמה נאסף מידע עדכני (במערכת יחד) רק על כ-50% בלבד מהמפונים והמתפנים. הוצאות המדינה למימון עלויות שהותם של המפונים בבתי המלון ובבתי הארחה הגיעו לכ-5.26 מיליארד ש"ח עד לסוף יולי 2024. ואולם בביקורת עלה כי מידע על המפונים הגיע רק מבתי המלון ולא מגוף ממשלתי שאסף את המידע מהמפונים עצמם. בכך נמנעה היכולת לבצע בקרה אפקטיבית ואף בזמן אמת על תשלומי הממשלה לבתי המלון".

משרד הביטחון מסר בתגובה לדו"ח כי רשות החירום הלאומית פעלה בגישה מרחיבה והובילה את התיאום הבין-משרדי באירוע שמוגדר על ידם כ"חסר תקדים בתולדות המדינה". לטענת המשרד, הפינוי התבסס על תוכניות מוקדמות שגובשו לאורך שנים על ידי רשות החירום הלאומית ופיקוד העורף, ואלו אפשרו את הוצאת המהלך אל הפועל חרף הנסיבות המורכבות. עוד נמסר כי המערכת פועלת כעת לחיזוק מוכנות העורף ולשיפור מנגנוני התיאום לקראת תרחישי חירום עתידיים.

מבחינה סטטיסטית, זהו מבצע פינוי האוכלוסייה הגדול והממושך ביותר בתולדות מדינת ישראל. לשם השוואה, במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, כ-300 אלף תושבים עזבו את בתיהם באופן עצמאי לכיוון מרכז ודרום הארץ, אך אז לא התקיים מערך פינוי ממשלתי מוסדר למלונות במימון המדינה כפי שבוצע במערכה הנוכחית. המחדל שנחשף כעת מעלה שאלות קשות לגבי היכולת של המנגנון הממשלתי לתפקד באירועי קיצון עתידיים.

תגובת דובר צה"ל: "לאורך המלחמה, פיקוד העורף התייצב בשטח לסייע לרשויות המפונות והקולטות לפתוח מרכז שליטה ולהוביל את המענה הנדרש. הדבר נעשה בעזרת כ-1,000 מפקדי וחיילי הפיקוד, בסדיר ובמילואים, תוך שיתוף פעולה מלא עם כלל משרדי הממשלה והגופים הרלוונטיים. הפיקוד פעל בהתאם לתוכנית 'מרחק בטוח' כפי שאושרה, ובהתאם להיקף הפינוי כפי שהגדירה רשות החירום הלאומית".