הנתון שמטלטל את הימין: ממשלה רחבה היא כבר לא רק סיסמה | פרשנות

הצהרתו האחרונה של ראש הממשלה בעניין ממשלה רחבה החזירה באחת את שיח ה"ביחד" למרכז סדר היום הציבורי. פוליטיקאים מיהרו להגיב, הפרשנים באולפנים התחילו להרכיב קואליציות חלופיות, ואנחנו בדיירקט פולס יצאנו לבדוק מה הציבור הישראלי באמת חושב על המהלך הזה.

הנתון הראשון, על פניו, נראה כמו בשורה מעודדת לחובבי הקונצנזוס: 50% מהציבור תומכים בהקמת ממשלה רחבה ככל הניתן. כשצוללים פנימה, מגלים שהרצון הזה לא שייך רק לצד אחד של המפה הפוליטית. התמיכה הזו מתחלקת בצורה מאוזנת יחסית: 57% מתומכי הממשלה הרחבה מגיעים מגוש הקואליציה, ו-43% מגיעים מגוש האופוזיציה.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

לכאורה, יש כאן תשתית ציבורית מוצקה. אלא שהתמונה האופטימית הזו נוטה להתנפץ ברגע שבו עוברים מסיסמאות כלליות למציאות פוליטית ואישית. כששאלנו האם במסגרת אותה ממשלה הישראלים יהיו מוכנים לקבל את ראש המחנה השני בכיסא ראש הממשלה, התשובות התהפכו: בקרב מצביעי האופוזיציה 83% מסרבים לקבל את נתניהו, ובקרב מצביעי הימין - 70% מסרבים לקבל את גדי אייזנקוט. המסקנה המיידית הייתה שהציבור רוצה אחדות, לכאורה, אבל בתנאים שלו ומבלי לשלם את המחיר הפוליטי.

אבל אז הגיע הנתון הבא, וטרף שוב את הקלפים: כששאלנו את הציבור שאלה ישירה "האם תצביעו למפלגה שתתחייב להצטרף אך ורק לממשלה לאומית רחבה?", גילינו נתון דרמטי שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אסטרטג פוליטי, בדגש על הצד הימני של המפה:

25% ממצביעי הקואליציה מצהירים כי התחייבות כזו תהווה עבורם שיקול מכריע בעד ההצבעה למפלגה. בקרב מצביעי האופוזיציה לעומת זאת, רק 14% רואים בכך שיקול מכריע בעד, כאשר בקרב כלל המדגם, מדובר בנתון משמעותי של 20% מהציבור.

המספרים האלה הופכים את הקערה על פיה. בעוד שבאופוזיציה הציבור פחות מתלהב מכבילת הידיים מראש לממשלה רחבה, בגוש הקואליציה ישנו פלח עצום של רבע מהמצביעים שמחפש אקטיבית את האופציה הזו, בדגש על דיחקת חלק מהמפלגות החרדיות החוצה.

זהו כבר לא שיח תיאורטי על "מחירים" או פנטזיות באולפנים. רבע ממצביעי הקואליציה אומרים לנו בקול רם: אם תקום מפלגה שתניף את דגל הממשלה הרחבה כדרישת סף, אנחנו נשקול ברצינות להעביר אליה את הקול שלנו.

מדובר בפוטנציאל אלקטורלי אדיר, שיוצר הזדמנות פוליטית חדשה לחלוטין, ומנגד - מציב תמרור אזהרה בוהק בפני המפלגות הקיימות בגוש הלאומי. הציבור אמנם מתקשה לעכל את מנהיגי המחנה השני בראשות הממשלה, אבל הרעב הציבורי ליציבות ולאחדות חזק מספיק כדי לתרגם את עצמו בקלפי למנדטים שישנו אולי את פני המערכת הפוליטית.