"הבית המקולל" בירושלים: כך הפך בית מצורעים למרכז אמנות שוקק

בלב שכונת טלביה בירושלים ניצב מבנה אבן מרשים, עטוף חומות עבות, שבמשך יותר ממאה שנה עורר פחד ולחשושים. תושבי האזור נהגו לכנות אותו "הבית המקולל" - מקום שאיש לא העז להתקרב אליו, מחשש להידבק, להיטמא או פשוט למשוך מזל רע. אלא שמאחורי האגדה האורבנית מסתתר סיפור היסטורי יוצא דופן.

בסוף המאה ה-19 מחלת הצרעת, או בשמה המדעי "מחלת הנסן" נחשבה לגזירת גורל. היא נקראה על שמו של הרופא הנורווגי גרהארד ארמור הנסן, שזיהה את החיידק שגורם לה, אך באותם ימים טרם נמצא לה טיפול יעיל.

המחלה התבטאה בתחילה בכתמים בהירים או אדמדמים על העור, באובדן תחושה ובפגיעה עצבית. בשלבים מתקדמים הופיעו עיוותים בגפיים ובפנים. מעבר לסבל הפיזי, החולים סבלו מסטיגמה קשה: הם נחשבו "טמאים", הוגלו ממשפחותיהם ולעיתים ננטשו לחלוטין.

בשנת 1887 הוקם בטלביה בית החולים "עזרת ישו", שנודע לימים כ"בית הנסן". זה היה מבנה מבודד, מוקף חומות גבוהות, שנועד לאכלס חולי צרעת, רובם ערבים-מוסלמים, לצד נוצרים ויהודים, שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון.

החומות לא נבנו רק כדי למנוע הדבקה, אלא גם כדי להסתיר את החולים מעיני הציבור. בזמן שהמאושפזים חיו בבידוד כמעט מוחלט, השכונה סביבם הלכה והתפתחה. עם השנים נפוצו שמועות על רוחות רפאים וקללות, ותושבים הזהירו זה את זה שלא לגעת באבני הקירות.

רק במחצית השנייה של המאה ה-20 חל המפנה הדרמטי: שילוב תרופתי יעיל הצליח לרפא את המחלה. אחד מחלוצי המחקר והיישום הקליני בישראל היה ד"ר משה גולדגרבר, שהתגורר במתחם עם משפחתו ופעל לביטול מדיניות הבידוד.

הטיפול החדש שינה את גורל החולים, ואת גורל המבנה. לא היה עוד צורך בחומות שיסתירו וינתקו.

בשנת 2002 חדל המקום לשמש כמרכז רפואי. כיום, "הבית המקולל" לשעבר הוא מרכז תרבות, עיצוב וטכנולוגיה תוסס. בין כתליו פועלות גלריות, סטודיואים, מעבדות מחקר ותוכנית התואר השני בעיצוב של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

החומות נותרו על תילן, אך משמעותן השתנתה. הן כבר לא מפרידות בין "טהורים" ל"טמאים", אלא משמרות זיכרון היסטורי מורכב: של פחד, בורות וסטיגמה, ושל מדע, חמלה וניצחון על מחלה שנחשבה פעם לקללה.

בפעם הבאה שתעברו בטלביה ותראו את המבנה המפואר מאחורי האבן הירושלמית, זכרו: הסיפור האמיתי שלו מפחיד פחות - ומעורר השראה הרבה יותר.