מחבקת את ישראל, אבל תומכת באיראן: מה הסיפור של הודו? | מיוחד לסופ"ש

עבור הקורא הישראלי הממוצע, התמונה המצטיירת בשנים האחרונות היא של ברית דמים ואסטרטגיה בלתי ניתנת לערעור בין ירושלים לניו דלהי. הטכנולוגיה הישראלית מגנה על גבולות הודו, מל"טים כחול-לבן מסיירים בשמי תת-היבשת, ושרי ביטחון מחליפים לחיצות ידיים חמות. אולם, המציאות הגיאופוליטית מורכבת הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

המהלך האחרון של הודו - עגינתן של שתי מכליות נפט איראני בנמליה לראשונה מזה כמעט שבע שנים - הוא תזכורת מהדהדת לכך שעבור הודו, האינטרס הלאומי הוא המצפן היחיד, גם אם הוא עובר דרך טהרן.

השותפות הביטחונית בין ישראל להודו נמצאת בשיא של כל הזמנים. מאז שנת 2000, רכשה ניו דלהי מערכות נשק ישראליות בשווי של למעלה מ-4.2 מיליארד דולר. נתון זה מציב את ישראל בשורה אחת עם מעצמות כארצות הברית וצרפת כספקיות הנשק המרכזיות של המדינה. שיתוף הפעולה הזה אינו מסתכם רק ברכש; הוא כולל פיתוחים משותפים כמו המל"ט "דרישטי-10", המבוסס על ה"הרמס 900" הישראלי ומזכרי הבנות שנחתמו לאחרונה להרחבת הייצור המשותף בתחומי הבינה המלאכותית והסייבר. 

אך בעוד המערכות הללו נועדו לבלום איומים מצד פקיסטן וסין, הן אינן מצליחות למחוק את התלות העמוקה של הודו באיראן. הסיבה המרכזית לכך שהודו מסרבת להפנות עורף לאיראן נעוצה בגיאוגרפיה פשוטה אך אכזרית: פקיסטן. עבור הודו, איראן היא השער היחיד לאפגניסטן ולמרכז אסיה שעוקף את היריבה המרה ממערב. נמל צ'אהבהאר האיראני, שבו חתמה הודו על הסכם תפעול ל-10 שנים במאי 2024, הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלה באזור. הנמל הוא הלב של "המסדרון הבינלאומי צפון-דרום", נתיב סחר שאמור לקצר את זמן ההובלה לאירופה ב-40%. עבור הודו, אובדן הגישה לאיראן פירושו כניעה מוחלטת להשפעה הסינית הגוברת במפרץ הפרסי.

אל השיקול הגיאוגרפי מצטרף הצורך האנרגטי הדוחק. הודו היא אחת מצרכניות האנרגיה הגדולות בעולם, והצמיחה הכלכלית המטאורית שלה דורשת דלק זמין וזול. בעבר סיפקה איראן כ-12% מתצרוכת הנפט הגולמי של הודו, וחידוש המשלוחים כעת, בעיצומה של מתיחות אזורית, מסמן את רצונה של ניו דלהי לחזור להיקפי מסחר משמעותיים למרות הסנקציות האמריקאיות. עבור ראש הממשלה נרנדרה מודי, האוטונומיה האסטרטגית של הודו היא ערך עליון. הוא מוכיח כי האינטרס הלאומי קודם לכל ברית פוליטית, וכי הודו אינה מתכוונת לבחור צד בעימות שבין ירושלים לטהרן.

גם הזירה הפנים-פוליטית והתחרות הגלובלית משחקות תפקיד מכריע. מודי מתמרן מול אוכלוסייה מוסלמית של כ-200 מיליון בני אדם, הכוללת את אחת הקהילות השיעיות הגדולות בעולם. במקביל, הוא מביט בדאגה בבייג'ינג, שכבר חתמה על הסכם אסטרטגי ל-25 שנה עם איראן. הודו מבינה שאם היא תפנה את מקומה בטהרן, הסינים ימלאו את החלל באופן מוחלט, מה שישאיר את הודו מבודדת מהשווקים של מרכז אסיה.

אפילו בתכניות ל"יום שאחרי" נפילת המשטר בטהראן, הודו נתפסת כגורם מפתח. מסמכי "פרויקט השגשוג האיראני" של האופוזיציה האיראנית מציבים את הודו כשותפה אסטרטגית ראשונה במעלה לשיקום הכלכלה. זהו עומק אסטרטגי שאינו תלוי רק במשטר כזה או אחר, אלא נשען על אינטרסים היסטוריים וגיאוגרפיים ארוכי טווח.

השורה התחתונה עבור מקבלי ההחלטות בירושלים ברורה: הברית עם הודו היא ברית של אינטרסים, לא ברית של ערכים או אידיאולוגיה משותפת. הודו תמשיך לקנות טכנולוגיה ישראלית כדי להגן על עצמה, אך היא לא תאמץ את תפיסת העולם הישראלית לגבי איראן. כפי שהוכיחה עגינת המכליות בנמליה, כשמגיע הרגע לבחור בין הנאמנות לירושלים לבין ביטחונה האנרגטי והאסטרטגי של ניו דלהי - הודו תמיד תבחר בעצמה. היא תמשיך לצעוד על החבל הדק שבין ירושלים לטהרן, שותפה קרובה אך עצמאית לחלוטין.