לא דובים, ולא יער: חיות הטרף ששלטו בטבע בישראל - ונכחדו | מיוחד לסופ"ש

אם הייתם יוצאים לטיול בהרי הגליל או במורדות החרמון לפני קצת יותר ממאה שנה, המפגש המפחיד ביותר שלכם היה עם הדוב החום הסורי. הדוב הישראלי לא היה מיתוס; הוא היה מציאות פרוותית וכבדה ששלטה בשטחים ההרריים. הדובים הללו, קטנים ובהירים יותר מקרוביהם האירופאים, חיו כאן עד תחילת המאה ה-20. העדות האחרונה לדוב בטבע המקומי הגיעה מהר חרמון בשנת 1917. מאז, הדוב הסורי נעלם מהנוף שלנו, מותיר אחריו רק אזכורים מקראיים על אלישע והדובים וגעגוע לפראיות שהייתה פעם בהרים.

הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

שיניים בביצה: התנין האחרון של נחל תנינים

סיפורם של התנינים בארץ הוא אולי המוחשי מכולם, כי הם חיו כאן ממש עד "אתמול". נחל תנינים הוא לא סתם שם על מפה; זו הייתה ממלכתם של תניני היאור שהגיעו לכאן מהנילוס. התנינים הישראלים שגשגו בביצות כבארה ובנחלי החוף, וסיפקו השראה לסיפורי אימה מקומיים במשך מאות שנים.

הסוף הגיע ב-1912. צייד מקומי ירה בתנין האחרון בנחל תנינים, והפך את המין הזה להיסטוריה. ההכחדה הזו היא תזכורת כואבת לכך שהטבע הישראלי לא השתנה בתהליך קדום ואיטי, אלא במכה מודרנית ומתועדת היטב של ייבוש ביצות וציד חסר רחמים, בדיוק כשהציונות החלה לעצב מחדש את פני הארץ.

הנמר משדה בוקר: הלילה שבו המדבר נכנס לחדר השינה

הנמר הוא הפרק הדרמטי ביותר בטרגדיה הזו. בעוד שהאריות והצ'יטות נעלמו מזמן, הנמרים המשיכו לנהל מלחמת מאסף בנקיקי המדבר. הרגע שבו הציבור הישראלי הבין שהנמרים כאן - ושזה אולי הסוף - קרה בלילה אחד ב-1994 בשדה בוקר.

תושב הקיבוץ, ארתור דו-מוש, התעורר וגילה נמר בתוך חדר השינה שלו, יושב על המיטה לצד אשתו. בתושייה וגבורה כמעט בלתי נתפסות, הוא זינק על הנמר, תפס אותו בצווארו והכניע אותו בידיו החשופות עד שהגיעו הפקחים. הנמר הזה, שהיה רעב ותשוש, הפך לסמל של חיה שנלחצת אל הקיר. מאז, אוכלוסיית הנמרים בנגב ובמדבר יהודה קרסה כמעט לחלוטין. היום, המומחים חוששים שהנמר הישראלי הפך ל"רוח רפאים" - מין שנמצא על סף הכחדה סופית מהבר.

מבצע ההצלה: להחזיר את הגלגל לאחור

אבל הסיפור הישראלי הוא לא רק סיפור של אובדן; הוא גם סיפור של תיקון. פרויקט ה"חי-בר" של רשות הטבע והגנים הפך למבצע הצלה חובק עולם. המטרה: להחזיר לטבע את בעלי החיים שחיו כאן בתקופת המקרא.

הסיפור המפורסם ביותר הוא של היחמור הפרסי. בשנת 1978, רגע לפני שהמהפכה האיסלאמית סגרה את איראן, הצליחו אנשי רשות שמורות הטבע "להבריח" את היחמורים האחרונים לישראל במבצע חשאי. היום, היחמורים הללו משגשגים שוב בגליל ובהרי ירושלים - עדות חיה לכך שאפשר לתקן טעויות עבר. לצדם הוחזרו לטבע גם הראמים הלבנים והפראים (חמורי בר), שדוהרים היום שוב בנגב כאילו מעולם לא נעלמו.

סוף דבר: הזיכרון שבקצה האופק

הסיפור של החיות שנכחדו מארץ ישראל הוא סיפור על חברה שמשנה את פני הקרקע. כשהטורפים הגדולים נעלמו, קרסה מערכת שלמה של יחסי גומלין. היום, המאמץ הוא לשמר את מה שנשאר ולהשיב את מה שניתן.

כשאתם מטיילים בשמורה ורואים יחמור חוצה את הדרך, זכרו שזהו לא סתם אייל - זהו ניצחון של כוח רצון אנושי על פני הרס סביבתי. האריה והדוב אולי לא יחזרו לשאוג בהרי יהודה, אבל השמירה על חיות הבר שנשארו לנו היא המשימה של הדור הנוכחי, כדי שבעוד מאה שנה, הילדים שלנו לא יקראו על השועל והצבי רק בספרי ההיסטוריה.