החלום הסוציאליסטי מתרסק: מדיניות הדיור של ממדאני בניו יורק פוגשת את המציאות | מיוחד לסופ"ש

המאבק של בעלי הנכסים בניו יורק נגד ראש העיר האנטי ישראלי זוהרן ממדאני רשם השבוע תפנית דרמטית: שופט מבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק הוציא צו מניעה זמני נגד יישום מס "הדירות השניות" (pied-à-terre tax) של העירייה.

הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

ההחלטה בלמה, לפחות עד לדיון בסוף אוגוסט, את ניסיונו של הממשל העירוני לגבות מיסי עתק מאלפי תושבים, וחייבה את העירייה להסיר את מאגר הנתונים המקוון שכלל כ-960 אלף נכסים וזכה לכינוי "רשימת השיימינג לעשירים".

אולם הבלגן הסביבתי של מס הדירות השניות אינו מקרה מבודד. הוא מהווה סימפטום ראשון של כשל מובנה עמוק בהרבה. זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק מעוז הקפיטליזם, מייצג תפיסת עולם סוציאליסטית מוצהרת. מדובר בפוליטיקאי שמעולם לא ניהל עסק פרטי, מעולם לא נדרש לעמוד ביעדי רווח והפסד, ולא צבר ניסיון ביצירת הון או ביזמות כלכלית.

המדיניות שהוא מוביל אינה מבוססת על הבנת מנגנוני השוק החופשי, אלא על תפיסה שלפיה הדרך לפתור בעיות מבניות היא באמצעות הכבדת הרגולציה ומלחמה חזיתית בבעלי הנכסים ובמגזר העסקי.

הקפאת שכר הדירה: אשליה אופטית שמחריבה את השוק

בתחילת הקיץ קיבלה מועצת קווי היסוד לשכר דירה, הוועדה העירונית המפקחת על כמיליון דירות בדיור המוגן בניו יורק, החלטה תקדימית להקפיא את שכר הדירה לשנתיים. ביום שני, קואליציה של בעלי דירות הגישה תביעה לבית המשפט העליון במחוז סטטן איילנד נגד ההחלטה.

התובעים טוענים כי המועצה השתמשה בנתונים מוטים, התעלמה מהנתונים הכלכליים בשטח, ופעלה מתוך נטייה פוליטית שתוכננה מראש כדי לספק לממדאני את ההבטחה המרכזית מקמפיין הבחירות שלו.

כדי להבין את גודל הכשל, יש להכיר את המנגנון הכלכלי הבסיסי. הקפאת שכר דירה נשמעת כפתרון פופוליסטי מפתה, אך בפועל היא מייצרת נזק ארוך טווח. כאשר שכר הדירה מוקפא אך ההוצאות השוטפות ממשיכות לעלות - החל ממיסי עירייה, דרך עלויות האנרגיה והמים, ועד לזינוק במחירי פוליסות הביטוח - הנכס הופך להפסדי.

בעלי הדירות, שרבים מהם אינם תאגידי ענק אלא משפחות ממעמד הביניים שהשקיעו במשך עשרות שנים את חסכונותיהן, מוצאים את עצמם ללא יכולת תזרימית לבצע תיקונים בסיסיים. ברגע שדייר אינו משלם או ששכר הדירה נמוך מדי, אפילו פער של דולרים בודדים בחודש שוחק לחלוטין את העודף התקציבי הנדרש לתחזוקה.

ויולט ז'ארקו, בעלת שלושה בניינים בשכר שדירה מפוקח שמשפחתה עבדה שנים כאביי בית כדי לרכוש אותם, העידה בתביעה כי העסק המשפחתי סופג הפסד שנתי של כ-172 אלף דולר.

"הקפאת שכר הדירה לא מקפיאה את המשכנתה, את מיסי הרכוש, את הביטוח, את חובות המים ואת עלויות התיקונים", הסבירה. ז'ארקו הוסיפה כי לבנייניה חובות שכירות מצטברים של עשרות אלפי דולרים מצד דיירים שלא שילמו - בעיה רווחת בעיר שאינה מופללת או מטופלת ביעילות. המציאות הזו מאלצת בעלי נכסים למכור את הנכסים, לנטוש אותם או להפסיק כל השקעה בתחזוקתם.

60 אלף דירות עומדות ריקות: הכשל בהיצע וביקוש

המחסור בדיור בניו יורק אינו גזירת גורל, אלא תוצאה ישירה של כשל רגולטורי. ברחבי העיר קיימות כיום כ-60 אלף דירות במנגנון שכר דירה מפוקח העומדות ריקות ומוקפאות. הדירות הללו זקוקות לשיפוץ יסודי ולשיפורי הון כדי לעמוד בתקנים הנדרשים להשכרה, אך הרגולציה העירונית והמדינתית אינה מאפשרת לבעלי הדירות לגלגל אפילו חלק מעלויות השיפוץ על שכר הדירה העתידי.

אילו העירייה הייתה פועלת לפי מנגנון כלכלי יזמי, היא הייתה מייצרת תמריצים כלכליים ופטורים נקודתיים שיעודדו את בעלי הנכסים לשפץ את הדירות הללו ולהחזירן לשוק. הצפת השוק ב-60 אלף יחידות דיור זמינות הייתה מגדילה את ההיצע באופן אורגני, ומביאה לירידת מחירים טבעית ויעילה בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש.

במקום זאת, ממשל ממדאני והגורמים הסוציאליסטיים הקיצוניים סביבו בחרו בדרך של עימות. ממדאני אינו לבד, חלק מאלו שמינה סביבו בעלי זיקה תפיסתית קומוניסטית מוצהרת. הבולטת בהן היא סיה וויבר, המנהלת הכללית של המשרד להגנת הדייר מטעם ראש עיריית ניו יורק שאמרה בעבר בין היתר ש"צריך לבחור יותר קומיניסטים למשרות ציבוריות"', ו"אנחנו צריכים להתחיל להתייחס לרכוש פרטי במקום כמשהו אישי - למשהו קולקטיבי. אנשים לבנים במיוחד יושפעו".

במקום לייצר פתרונות היצע, עיריית ניו יורק החדשה מלחמה אקטיבית נגד בעלי הנכסים.

המטרה האמיתית: השתלטות עירונית על נכסים

הסאגה של מס הדירות השניות אינה מקרית, ומעולם לא הייתה נעצרה בדירות יוקרה של תושבי חוץ. התפיסה הסוציאליסטית רואה בבעלות פרטית על נכסים מטרד שדורש תיקון. ממדאני עצמו הצהיר בעבר כי אם בעלי הדירות לא יעמדו בסטנדרטים ובתקנים של העיר, העירייה תטיל עליהם קנסות כבדים ומיסוי דרקוני - עד שהעירייה עצמה תעקל את הנכסים ותעביר לארגונים ללא מטרות רווח, כמובן בבעלות חבריהם האקטיביסטים.

מהלכים אלו מראים שעיריית ניו יורק אינה רואה בדיור כמוצר במערכת כלכלית חופשית, אלא משאב שהמדינה צריכה לנהל ולהלאים בפועל. הניסיון ההיסטורי מוכיח כי גורמים סוציאליסטיים וקומוניסטים אינם יודעים לייצר הון, לבנות תשתיות או להגדיל את העושר הכללי, המומחיות שלהם היא חלוקה מחדש ולקחת מאחרים. כאשר המקורות של המגזר הפרטי נגמרים, המערכת קורסת פנימה.

התביעות המשפטיות שהגישו בעלי הדירות באמצעות עורך הדין ראנדי מאסטרו, ששירת בעבר כסגן ראש עיריית ניו יורק הראשון תחת אריק אדמס, אינן רק הגנה על רכוש פרטי - הן מהוות בלם קריטי מול שימוש לרעה בסמכות שלטונית.