הסיפור המוזר של הכטב"ם שארה"ב הפסיקה לייצר - והפך ל"שחקן המצטיין" באיראן | מיוחד לסופ"ש

מה קורה כשאמריקה מאבדת רבע מצי הכטב"מים שלה - אבל כבר הפסיקה לייצר אותם? זה הסיפור המוזר של ה־MQ-9 Reaper.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

במשך כמעט עשרים שנה הוא היה מסמלי המלחמה האמריקנית מהאוויר: כטב"ם שיכול להישאר יותר מיממה בשמיים, לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי מטרה במשך שעות - ואז לתקוף אותה בעצמו. הריפר (MQ-9 Reaper) נוצר עבור מלחמה בטרור. אבל ב־2025 האמריקאים כבר היו בדרך להיפרד ממנו: חיל האוויר הפסיק להזמין כלים חדשים, והיצרנית General Atomics סגרה את פס הייצור.

ואז הגיעה המלחמה באיראן - ופתאום הריפר הפך לכוכב. בשיא המערכה הפעילו האמריקנים בערך 12 מסלולי Reaper במקביל, שחיפשו ותקפו מטרות ניידות כמו משגרי טילים. מתוך למעלה מ-13 אלף מטרות שהותקפו בששת השבועות הראשונים - יותר מ-4,000 היו דינמיות - כאלה שזזות, מסתתרות וצריך למצוא ולתקוף במהירות.

מפקד חיל האוויר האמריקני אפילו כינה את הריפר "השחקן המצטיין" של המערכה ואמר שאף פלטפורמה אחרת לא התקרבה למספר התקיפות שביצע.

אבל, בזמן שהוא הצטיין - הריפרים התחילו להיעלם. הריפר אינו חמקני ומהירותו המרבית כ־445 קמ"ש. במלחמה עם הטליבאן ועם דאע"ש - כמעט שלא איימו עליו מהקרקע בעוד שבאיראן הוא פגש מערכי נ"מ ולוחמה אלקטרונית.

עד אמצע אוגוסט איבדה ארצות הברית לפחות 45 כטב"מים כאלה - כרבע מהצי שהיה ברשותה לפני המלחמה. הנזק הפוטנציאלי: יותר מ־1.3 מיליארד דולר, כי ריפר אחד עם חבילת חיישנים מלאה יכול להגיע לכ־50 מיליון דולר.

ואז הגיעה בעיה גדולה: כשחיל האוויר חיפש במהירות ריפרים זמינים להשלמת האבדות, ליצרנית נותרו פחות מעשרה כלים - ופתיחת פס ייצור חדש זה תהליך שיעלה הרבה כסף וזמן.

ויש עוד אפשרות: לריפר כבר יש גרסה צעירה ומתקדמת יותר - MQ-9B. הוא מבוסס על אותה משפחת מטוסים, General Atomics אפילו מפתחת התאמה שתאפשר להפעיל אותו מתחנות השליטה הקיימות של הריפר.

אז למה לא פשוט לקנות אותו?

גם אם קונים דגם מתקדם יותר, עדיין נשארים עם אותה בעיה ולכן הפנטנגון משנה תפיסה: לא: איך בונים מטוס שאי אפשר להפיל? אלא: איך בונים כוח שיכול לספוג אבדות - ולהמשיך להילחם?

האמריקאים קוראים לזה Attritable - "בר־שחיקה": לא מטוס מתאבד, אלא כלי שרוצים שיחזור - אבל יכולים להרשות לעצמם לאבד. וכאן נכנסת תוכנית MMA - מטוס מודולרי להפעלה במספרים גדולים. במקום קומץ כטב"מים יקרים - הרבה כלים זולים, מודולריים ומהירים לייצור.

כעת עולה שאלת המחיר - כמה זול זה "זול מספיק כדי לאבד"?

התשובה היא - שהפנטגון עדיין לא יודע, אבל המרוץ כבר התחיל. הפנטגון מתכנן להעניק חוזי פיתוח ראשונים לכמה חברות עד סוף 2026. החברות שייבחרו יידרשו להטיס אב־טיפוס בגודל מלא בתוך 21 חודשים, והיעד הוא להגיע ב־2031 ליחידה ראשונה עם 20 מטוסים כשירים למשימה.

ההצעה של General Atomics, יצרנית הריפר, נקראת: Wildfire - "אש פרא". הוא עדיין לא נבחר - ואפילו תמונה רשמית שלו עדיין אין.

מה הוא מציע? טווח העברה של עד עשרת אלפים מייל ימיים - כ־18,500 קילומטרים, אפשרות להפעיל בעתיד עד מאה מטוסים כאלה יחד בשליטה חצי־אוטונומית, ולחבר את המידע שהם אוספים לתמונת קרב אחת. ואפילו יכולת לשאת ארבעה טילי שיוט כבדים וארוכי־טווח נגד ספינות.

אבל אם מדובר כלי שאפשר להרשות לעצמנו לאבד - למה לתת לו חימוש כזה?

האמריקנים רוצים כלי שעלות הפגיעה בו תהיה גבוהה ואז האויב - יפסיד בכל מקרה. אם הוא נאלץ להשתמש בטיל יקר שקשה לייצר כדי להפיל כלי שארצות הברית מסוגלת לייצר מהר ובכמויות גדולות, כל יירוט מוצלח מקרב אותו בעצמו למחסנים ריקים.

וככל שזה קורה שוב ושוב, השאלה כבר אינה רק כמה כטב"מים הופלו - אלא למי ייגמר המלאי מהר יותר.