הקרב על 2030: אירופה מתעוררת - אבל האם זה מאוחר מדי? | מיוחד לסופ"ש

שפות, תרבויות, ודגלים שונים. במשך עשרות שנים אירופה סמכה על המטריה האמריקנית שתשמור עליה. אך כעת, מתחת לרדאר של דעת הקהל העולמית, היבשת הישנה מקדמת שינוי היסטורי. תוכנית התחמשות אירופית שואפת לגייס כמעט שמונה מאות מיליארד אירו לחיזוק הביטחון, ולהעמיד עד סוף העשור את הכוח הצבאי המשולב והמתוקצב ביותר בעולם המערבי. מאיפה נובע הדחף הפתאומי, אילו בריתות ייפלו בדרך ומדוע לישראל כדאי לעקוב מקרוב?

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

שני גורמים מרכזיים דחפו את הנציבות האירופית לשנות דיסקט. הראשון הוא האיום הרוסי הישיר, כאשר המלחמה באוקראינה וההתקפות ההיברידיות הבהירו לאירופאים שהשלום כבר אינו מובן מאליו. הגורם השני הוא השינוי בארצות הברית, שם וושינגטון מבהירה בריש גלי כי תחומי העניין שלה מופנים לאזור האינדו פסיפיק מול סין, והאירופאים חייבים לשאת בנטל הביטחון של עצמם. כפי שאמר נציג הביטחון של האיחוד: 450 מיליון אזרחים אירופים לא יכולים להמשיך להסתמך על 340 מיליון אמריקbים שיגנו עליהם.

במישור המעשי, היעדים של היבשת עד שנת 2030 שאפתניים במיוחד. התוכניות כוללות הגדלת כוחות היבשה במאות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים, לצד רכש מסיבי של אלפי טנקים, נגמשים מתקדמים ומערכות ארטילריה. באוויר ובים, אירופה מאיצה הצטיידות במטוסי קרב מתקדמים מדור חמישי, מערכות הגנה אווירית רב שכבתיות, צוללות וצי כלי טיס בלתי מאוישים. מי שמוליכות את המהלך האדיר הזה הן בעיקר פולין, שהופכת במהירות למעצמה הצבאית היבשתית החזקה באירופה עם הגדלת צבאה למאות אלפי לוחמים, וגרמניה, שהכריזה על מפנה היסטורי והקצתה קרנות עתק מיוחדות לחימוש מחדש של צבאה.

מאחורי מהלכי ההתחמשות עומד גם מנוע כלכלי אדיר, שמשנה את פני התעשייה האירופית. במשך שנים, היבשת הסתמכה על יבוא מערכות נשק חיצוניות, אך התוכנית החדשה מחייבת הסטה של מיליארדים לייצור מקומי. אירופה מנסה לבנות מחדש עורף תעשייתי עצמאי, החל משרשראות אספקה של חומרי גלם ועד למפעלי תחמושת וטכנולוגיות מתקדמות. מהלך כזה מייצר מקומות עבודה רבים ומשקיע משאבים במחקר ופיתוח, אך הוא גם דורש מתן עדיפות לתעשיות ביטחוניות על פני סקטורים אזרחיים, מה שמכריח את הכלכלות המובילות ביבשת לעבור למודל הקרוב הרבה יותר לכלכלת מלחמה.

אך לזינוק הזה יש מחיר כבד, והוא נופל ישירות על תקציבי המדינה. הפניית 800 מיליארד אירו לביטחון פירושה קיצוצים מתבקשים או הגדלת חובות במדינות שגם כך נאבקות באינפלציה ובאתגרים כלכליים. הדילמה הכלכלית הזו, הידועה כוויכוח ההיסטורי בין חמאה לתותחים, שמה את המנהיגים האירופיים בעמדה מורכבת: איך מסבירים לאזרח הממוצע ששירותי הרווחה, הבריאות והחינוך נפגעים לטובת רכש של מטוסי קרב וטנקים?

כיצד מגיבות המעצמות לרעיון של זרוע צבאית אירופית מאוחדת? מצד אחד, וושינגטון מברכת על כך שחברות נאט"ו מגדילות את תקציבי הביטחון לכיוון שניים עד חמישה אחוזים מהתלג. מאידך, היא חוששת מאיבוד השליטה והתחרות שתיווצר לתעשיות הנשק האמריקניות. בקרמלין רואים בהתחמשות תהליך מאוחר אך מסוכן, ורוסיה תמשיך לנסות לסדוק את האחדות האירופית באמצעות לוחמה היברידית ומבצעי תודעה. בייג'ינג, לעומת זאת, מעדיפה אירופה חלשה צבאית כדי שתוכל להמשיך להישען עליה כלכלית, שכן אירופה עצמאית ובעלת שיניים ביטחוניות מקשה על סין לתמרן בין וושינגטון לבריסל.

מה כל זה אומר מבחינת מדינת ישראל? מצד אחד, הזדמנות כלכלית ותעשייתית ענקית. אירופה צמאה לטכנולוגיה, הגנה אווירית, רחפנים, ומערכות מודיעין שכבר הוכחו בשדה הקרב. עסקאות ענק, כמו מכירת מערכת חץ 3 לגרמניה, הן רק הירייה הראשונה, והתעשיות הביטחוניות בישראל עשויות לראות פריחה חסרת תקדים מול הביקוש באירופה. מנגד קיים סיכון מדיני אסטרטגי: ככל שאירופה תהפוך לעצמאית יותר מול ארצות הברית, היא עשויה לנקוט קו עצמאי ותקיף יותר במזרח התיכון, שלא תמיד יעלה בקנה אחד עם האינטרסים של ירושלים, בפרט בנושא הפלסטיני והיחסים מול איראן.

אירופה של סוף העשור כבר לא תהיה היבשת השקטה של תחילת המאה. בניית הצבא המאוחד והמשולב היא מהלך שמשנה את מאזן הכוחות העולמי. אבל התוכנית השאפתנית הזו מעלה תהיות קריטיות: האם עשרים ושבע מדינות בעלות אינטרסים שונים יצליחו באמת לשתף פעולה ברגע האמת, או שהבירוקרטיה תשתק את המכונה הצבאית? והאם אירופה חזקה צבאית תהיה שותפה יציבה יותר למערב, או שמא פיצול גושים חדש עומד לפתחנו?