הסדר העולמי המוכר מתהפך: הבריתות הצבאיות הישנות שקורסות - ואלו החדשות שצצות | מיוחד לסופ"ש

אחרי קריסת ברית המועצות וסוף המלחמה הקרה, נדמה היה שלעולם יש מרכז כובד ברור ובלתי ניתן לערעור. ארצות הברית עמדה בלב רשת סבוכה ורבת עוצמה של בריתות צבאיות, מוסדות בינלאומיים וכללים כלכליים שנראו ככאלו שיכולים להתרחב ללא הגבלה. ברית נאט"ו התרחבה מזרחה, האיחוד האירופי העמיק את שורשיו, ושותפויות הביטחון של וושינגטון נמתחו כקורי עכביש מגינים מאירופה, דרך המזרח התיכון ועד לחופי מזרח אסיה.

הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

אך לאחרונה הסדר העולמי שנקבע לפני כשלושה עשרים החל לשנות את מסלולו, וכעת הוא מגיע לטריטוריה חדשה של חוסר יציבות. המלחמה בין ארצות הברית לאיראן, הסכסוך המדמם והבלתי נגמר בין רוסיה לאוקראינה, הקרע המתרחב בין וושינגטון לבעלות בריתה האירופיות, והעימות הגובר של סין עם שכנותיה - כל אלו אינם אירועים מבודדים. הם הסימפטומים של מחלה עמוקה יותר: שחיקת היסודות הפוליטיים של העולם שלאחר המלחמה הקרה.

אנחנו לא עדים בהכרח לקריסה פתאומית בלילה אחד, אלא לתהליך הדרגתי ומורכב שבו הישן מתפרק, אך יורש ברור טרם צץ. במקום הסדר הישן, מתעצב עולם של יריבויות חופפות, שותפויות אד-הוק ומעצמות אזוריות שבוחרות בפעם הראשונה מזה זמן רב לצעוד בנתיב עצמאי לחלוטין.

סדקים במטרייה האמריקנית

הסדר הישן נשען על הנחת יסוד אחת: הכוח האמריקני הוא דומיננטי ואמין. בעלות הברית יכלו להתווכח עם וושינגטון בחדרים סגורים, אך בחוץ הן ידעו שאמריקה היא זו שתספק את ההגנה הצבאית, המנהיגות הדיפלומטית והיציבות הכלכלית.

המלחמה בין ארה"ב לאיראן ניפצה את האשליה הזו. ממשלות אירופה מצאו את עצמן מתמודדות עם השלכות של מערכה צבאית שלא הן תכננו, תוך שהן תוהות האם וושינגטון בכלל רואה בהן שותפות להתייעצות או רק "קבלני משנה" לניהול הנזקים. הקרע הטרנס-אטלנטי, שהיה קיים כבר שנים, הפך לתהום. השאלה המרכזית כיום בבריסל ובברלין אינה רק האם הן תומכות במדיניות האמריקנית, אלא האם העסקה הישנה - הגנה תמורת ציות - עדיין בתוקף.

נאט"ו לא צפויה להיעלם; האיום הרוסי הופך אותה להכרח קיומי עבור אירופה. עם זאת, היא הופכת לישות אחרת: גוף שמתפקד צבאית אך חלש פוליטית, פחות מאוחד ויותר סקפטי לגבי אמינותה של וושינגטון. התגובה האירופית המסתמנת היא פיתוח עמוד הגנה אוטונומי - השקעות עתק ברחפנים, טילים והגנה אווירית עצמאית. זהו שינוי עדין אך דרמטי: הפיכת הברית מהיררכיה בהובלת אמריקה לשותפות לא שוויונית בין שני גושים בעלי אינטרסים נפרדים לעיתים.

עבור ישראל, המגמה הזו היא תמרור אזהרה והזדמנות כאחד. בעוד שירושלים נותרת בעלת ברית קרובה התלויה בנשק ובמודיעין אמריקני, היא נאלצת להפנים שככל שהתפקיד האמריקני הופך למותנה ולשנוי במחלוקת פוליטית פנימית בארה"ב, כך גובר הצורך בטיפוח קשרים אזוריים ובינלאומיים שיפצו על התלות המסורתית. לצד זאת, הבידוד הפוליטי שישראל חווה מאז ה-7 באוקטובר מציב אותה בפני אתגר נוסף - הצורך להיפתח לכיוון בריתות חדשות שיפצו על אובדן התמיכה מהמערב והקיפאון בתהליכים המדיניים מול מדינות המזרח התיכון.

חזרתה של פוליטיקת הכוח התעשייתית

אם מישהו חשב שבעידן האייפון והבינה המלאכותית מלחמות יוכרעו רק בסייבר, המלחמה באוקראינה החזירה אותנו לקרקע המציאות. היא הרסה את האשליה שתלות הדדית כלכלית תמנע מלחמות גדולות. במקום זאת, קיבלנו גיוס המונים, כיבוש טריטוריאלי ולוחמה תעשייתית שדורשת פסי ייצור של פגזים, לא רק אלגוריתמים. אוקראינה בעל כורחה נאלצה להתמודד עם מציאות של תקיפות קטלניות יומיומיות, והדבר גרם להאצת פיתוח מערכים אוויריים ומודיעיניים חדשים שטרם היו קיימים במדינה והביאו להישגים מרשימים בעמידה מול הצבא השלישי בגודלו בעולם.

הסכסוך הזה חשף גם את גבולות הכוח של המערב. רוסיה, למרות הסנקציות הכבדות, לא קרסה. היא פשוט חישבה מסלול מחדש, והעמיקה את קשריה עם סין, איראן, צפון קוריאה ומדינות הדרום הגלובלי. לא מדובר בבלוק סובייטי חדש ומאוחד אידיאולוגית, אלא ברשת רופפת של מדינות המאוחדות בדבר אחד: ההתנגדות לדומיננטיות האמריקנית והרצון לייצר חלופות למערכות הפיננסיות והטכנולוגיות המערביות.

עבור מדינות כמו ישראל ומדינות המפרץ, הלקח מהמלחמה באוקראינה היה ברור: אי אפשר לסמוך על הבטחות נייר. צריך להשקיע בייצור הגנה עצמי, בטילים וביכולות מודיעין עצמאיות.

הציר החדש: סעודיה-טורקיה-פקיסטן

אולי הסימן המובהק ביותר לסדר העולמי החדש הוא הסכם ההגנה האחרון בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן. זהו לא רק הסכם צבאי - זוהי הצהרת עצמאות. המעצמות האזוריות מסרבות לבחור צד.

ההסכם משלב את העושר הפיננסי והאנרגטי של הסעודים, את התעשייה הצבאית המתפתחת של טורקיה ואת העומק האסטרטגי והגרעיני של פקיסטן. הן לא נוטשות את ארה"ב - סעודיה עדיין צריכה נשק אמריקני וטורקיה נשארת בנאט"ו, אך הן בונות לעצמן תעודת ביטוח למקרה שוושינגטון תחליט לסגת או לשנות סדרי עדיפויות.

לישראל מדובר באתגר אסטרטגי מורכב. מצד אחד, סעודיה חולקת עם ישראל אינטרס מובהק בבלימת איראן. מצד שני, ריאד בונה לעצמה אפשרויות מעבר למסגרת האמריקנית-ישראלית. טורקיה, שנותרת מבקרת חריפה של ישראל, היא כעת צלע מרכזית בציר הזה. הדינמיקה הזו מחייבת את ישראל לדיפלומטיה גמישה מאי פעם: שיתוף פעולה ביטחוני דיסקרטי עם המפרציות תוך הימנעות מהפיכה לנטל על הקואליציות החדשות שלהן.

המבחן הגדול במזרח

בעוד המזרח התיכון ואירופה בוערים, המבחן האמיתי לסדר הישן נערך במזרח אסיה. סין, בטקטיקות של מתחת לסף המלחמה (סייבר, לחץ כלכלי וסיורים ימיים) בוחנת מדי יום את הנחישות האמריקנית, ושאלת הפלישה לטייוואן כבר נותרה עניין של האם, אלא מתי.

התוצאה שם אינה נאט"ו אסייתי, אלא רשת של שותפויות חופפות. יפן מתחמשת, הפיליפינים מתקרבים לוושינגטון, והודו משחקת משחק כפול ומתוחכם. מזרח אסיה היא המעבדה של העולם החדש: תלות כלכלית הדוקה בסין, לצד היערכות צבאית נגדה, תוך סירוב להזדהות דיפלומטית מוחלטת עם אחד הצדדים.

הסדר שלאחר המלחמה הקרה לא יוחלף בבלוקים ברורים כפי שהיה במלחמה הקרה המקורית. אנחנו נכנסים לעידן של רב-מערך חמוש. מערכת רב-קוטבית מקוטעת שבה מדינות עוברות בין שותפויות בהתאם לצורך השעה.

בעולם של היום, השאלה "באיזה צד אתה?" הופכת ללא רלוונטית. השאלה החדשה היא: "על מי אתה יכול לסמוך במשבר הספציפי הזה, ולכמה זמן?". עבור ישראל, כמו עבור שאר העולם, מדובר במציאות מסוכנת אך גם בכזו שמאפשרת מרחב תמרון חדש. במערכת שבה הבריתות גמישות, העוצמה הלאומית והיכולת לייצר ערך לשותפים משתנים הן המפתחות להישרדות. הסדר העולמי לא נעלם - הוא פשוט הפך להרבה פחות צפוי.