כולם אוהבים ביטחוניסטים: האנשים שעברו ממדים לחליפות - ונבחרו לכנסת
הצטרפות ראש השב"כ לשעבר יורם כהן לפוליטיקה היא רק תזכורת לתופעה שמלווה את המדינה מראשית ימיה • נתוני הכנסת חושפים כמה צמרת הביטחון הפכה לחלק בלתי נפרד מבית המחוקקים • האם המגמה תימשך גם בבחירות האלה?
החלטתו של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן להצטרף לחיים הפוליטיים היא אומנם הכותרת הטרייה של השבועות האחרונים, אך כשלעצמה היא אינה יותר מאנקדוטה ברצף היסטורי ארוך. המעבר ממערכת הביטחון על חלקיה השונים אל ספסלי הכנסת הפך מזמן לאחד המסלולים הכמעט טבעיים בזירה הפוליטית הישראלית, כאשר עשרות מפקדים וראשי ארגונים חשאיים בחרו לפשוט את המדים ולהחליפם בחליפות חברי הכנסת.
>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<
הצטרפותם של בכירים לשעבר כמו יורם כהן מוכיחה כי גם כיום, למרות השינויים במפה הפוליטית ובאמון הציבור במערכות הביטחון, הניסיון המבצעי והפיקודי נתפס עדיין כמקפצה משמעותית לחיים הציבוריים-אזרחיים.
נתונים רשמיים של הכנסת מראים את היקפה המלא של התופעה לאורך השנים. עד כה כיהנו במשכן המחוקקים לא פחות מ-14 רמטכ"לים שונים: יגאל ידין, צבי צור, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, מוטה גור, רפאל איתן, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי איזנקוט. הנתון הופך את צה"ל לספק הבכיר ביותר של הנהגה פוליטית מקרב זרועות הביטחון.
לקריאה נוספת
לצד הדרג הצבאי הבכיר, גם ראשי הארגונים הסודיים מצאו את דרכם למליאה. עד כה כיהנו בכנסת ארבעה ראשי שב"כ לשעבר (עמי אילון, אבי דיכטר, יעקב פרי ואיסר הראל) ושלושה ראשי מוסד (מאיר עמית, דני יתום ואיסר הראל). נתון משעשע בסטטיסטיקה מראה כי מדובר ב-20 אישים שונים בלבד ולא 21, מכיוון שאיסר הראל עמד בראש שני הארגונים גם יחד בטרם נבחר לכנסת השביעית.
צניחת גנרלים בפוליטיקה - תופעה של המרכז-שמאל או של הימין?
התופעה של צניחת גנרלים ישירות לתוך המערכת הפוליטית אינה נחלת צד אחד של המתרס הפוליטי, אך היא לאורך השנים הפכה מזוהה יותר עם המרכז-שמאל. בעשורים הראשונים למדינה נתפס צה"ל כהמשך ישיר של ההגנה והפלמ"ח, ומסלול הקידום הטבעי של אלופים ורמטכ"לים (משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, עזר ויצמן ואהוד ברק) הוביל ישירות לצמרת תנועת העבודה.
כך, למשל, יצחק רבין, הרמטכ"ל ה-7 של צה"ל, שהוביל את הצבא לניצחון במלחמת ששת הימים, מונה מייד לאחר שחרורו לשגריר ישראל בארה"ב, ומשם נכנס לכנסת מטעם מפלגת העבודה ומונה לראש הממשלה ב-1974.
גם אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד המרכז והרמטכ"ל ה-14, ביצע מעבר מהיר לשדה הפוליטי. זמן קצר לאחר שפשט את המדים הצטרף למפלגת העבודה, מונה לשר הפנים, ועד מהרה נבחר לראש הממשלה ב-1999.
דוגמאות עדכניות יותר למעבר של אנשי ביטחון למפלגות המרכז-שמאל כוללות, בין השאר, את הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ, גבי אשכנזי וגדי איזנקוט, לצד אלופים במילואים כמו יאיר גולן ואלעזר שטרן.
עם זאת, כאמור, היו בתולדות המדינה גם מספר פוליטיקאים מימין שהחלו את הקריירה שלהם במערכות הביטחון. כך, למשל, רחבעם זאבי ("גנדי"), אלוף פיקוד המרכז ויועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין, הקים את מפלגת מולדת בימין העמוק וכיהן כשר התיירות. גם רפאל איתן ("רפול"), הרמטכ"ל ה-8 של צה"ל, הקים את מפלגת הימין הניצי צומת, כיהן כשר החקלאות וסגן ראש הממשלה.
"חוק הצינון": המהלך ששינה את חוקי המשחק
נקודה משפטית-תרבותית מעניינת היא חוק הצינון. אם בעבר, גנרלים יכלו לפשוט מדים וליום למחרת להשתלב ברשימה לכנסת (כפי שעשו עזר ויצמן או משה דיין), כיום (מאז 2007) החוק דורש מראשי זרועות הביטחון להמתין כ-3 שנים מתום שירותם. תקופה זו יוצרת שתי תופעות:
אובדן המומנטום: עד שהם נכנסים לפוליטיקה, האהדה הציבורית והרלוונטיות התקשורתית שלהם עלולות להיחלש.
מעבר לעולם העסקי: חלקם צוברים ניסיון ניהולי/עסקי בתקופה זו (כמו יואב גלנט או יוסי כהן), מה שמשנה את הפרופיל הציבורי שלהם מ"ביטחוניסט טהור" לאיש אג'נדה רחבה יותר.
המהלך נועד לעודד ניטרליות במערכת הממלכתית וכן למנוע מצב שבו מפקד צבאי או ראש ארגון מודיעין מקבל החלטות מתוך שיקולים פוליטיים עתידיים או מקבל יתרון בלתי הוגן בכך שהוא נהנה מחשיפה ציבורית תקשורתית אדירה על חשבון משאבי המדינה.