ישראל לא מאמינה לחמאס - ומתקשה לסמוך על ההבטחה של האמריקנים שיהיה בסדר | פרשנות

אם יש דבר אחד שחברי מועצת השלום של הנשיא טראמפ מתקשים להבין, הרי שהוא עומקו של חוסר האמון הישראלי, לא רק כלפי חמאס או הפלסטינים, אלא גם כלפי עצם היכולת של ארצות הברית להבטיח שמהלכים מדיניים לא יבואו על חשבון ביטחונה של ישראל.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

הפרדוקס ברור: גם תחת נשיא שנחשב בעיני רבים לידידותי ביותר לישראל - ובצל מעורבותם של בכירים אמריקנים בעלי זיקה עמוקה לישראל - חלק גדול מהציבור ומהמערכת הביטחונית עדיין מטיל ספק בכך שהאינטרס הישראלי יישמר ברגעי ההכרעה.

בחודשים האחרונים מנסה וושינגטון לקדם שורה של יוזמות אזוריות - בעזה, בלבנון, ואולי בעתיד גם בסוריה. ישראל "משחקת את המשחק", לפחות באופן חלקי. היא הסכימה לתוכניות פיילוט הן בלבנון והן בעזה, בעיקר משום שהאלטרנטיבה המדינית הייתה בעייתית עוד יותר. מדובר בהסכמה שניתנה בלית ברירה, ולא מתוך אמונה עמוקה בהצלחת המהלכים.

אלא שכעת מגיע מבחן משמעותי בהרבה. מבחינת ישראל, השאלה כבר אינה אם ניתן לסמוך על חמאס, אלא אם ניתן לסמוך על התוכנית האמריקנית עצמה. פיילוט של יישוב זמני של עשרות אלפי עזתים באזור הצהוב היה מהלך שישראל עוד הייתה יכולה להכיל, אולם ההכרזה האמריקנית שלפיה חמאס הסכים, לכאורה, להתפרק מנשקו משנה את כללי המשחק. אם אכן מדובר בהסכמה אמיתית, המשמעות עלולה להיות לחץ להפסקת הפעילות הצבאית ולהמשך נסיגות ישראליות - עוד לפני שהוכח כי חמאס איבד בפועל את יכולותיו הצבאיות.

בישראל העריכו במשך חודשים כי הסכמה כזו מצד חמאס כלל לא תגיע, ולכן הניחו שהשלב הבא במלחמה הוא רק עניין של זמן. התוכנית האמריקנית מבקשת לשנות את ההנחה הזו ולהציע מסלול של פירוק נשק בהסכמה, במקום פירוק באמצעות המשך הלחימה.

כאן בדיוק נמצא מוקד הספק הישראלי. בירושלים מטילים ספק ביכולתו של כל מנגנון לוודא שחמאס אכן יתפרק מנשקו באופן מלא ואפקטיבי, ובוודאי שלא מאמינים שהארגון יעמוד בהתחייבויותיו לאורך זמן.

מעבר לשאלת האמון קיימת גם שאלה מעשית: מה ייעשה בנשק. חמאס מבקש שהנשק יופקד למשמורת בידי המועצה הטכנוקרטית הפלסטינית. מבחינת ישראל זהו פתרון בלתי מתקבל על הדעת. העמדה הישראלית ברורה - על כל נסיגה או התקדמות מדינית להתבצע רק לאחר פירוק מלא ומוכח של חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. זוהי הנקודה שבה עלולה להתפתח המחלוקת המרכזית בין ירושלים לוושינגטון.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להצטייר כסרבנית לכל יוזמה אמריקנית. לכן היא משתפת פעולה עם תוכניות הפיילוט, הן בלבנון והן בעזה. באותה מידה היא גם אינה מעוניינת להצטייר כמי שדוחפת את ארצות הברית לעימות צבאי עם איראן. לכן, ההנהגה הישראלית מקפידה להבהיר פעם אחר פעם כי הנשיא טראמפ הוא שמוביל את המדיניות ולהראות שישראל אינה מנסה לכפות על וושינגטון את סדר היום שלה.

אלא שבסופו של דבר, כל עוד הפער בתפיסת הסיכון בין ירושלים לוושינגטון יישאר בעינו, גם כל תוכנית מדינית שאפתנית תיתקל באותה משוכה - לא שאלת הנכונות של חמאס, אלא שאלת האמון של ישראל במי שמבקשים לפקח על התהליך.