עשור אחרי משבר ההגירה שטלטל את היבשת: כמה כוח נותר לימין הפוליטי באירופה? | מיוחד לסופ"ש

עשור חלף מאז שמשבר ההגירה הגדול טלטל את אירופה, והמציאות של 2026 מציגה תמונה מורכבת מכפי שחזו הכותרות האפוקליפטיות של 2015. מי שציפה למהפך ימני דורסני שיחריב את המבנה הישן, מגלה כעת מצב שונה: הימין הפוליטי אמנם נוכח, משפיע וקולני, אך הוא אינו עוד גל בלתי ניתן לעצירה. הימין האירופי נשחק, התפצל, ובמקרים רבים נאלץ לעבור תהליכי התמסדות כואבים כדי לשרוד את מבחן השלטון.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

הסיפור של העשור האחרון אינו רק סיפור עלייתו של הימין, אלא סיפור ההתפכחות ממנו. משבר 2015 הפך את שאלות הגבול, הזהות והריבונות למרכיבי קבע בשיח הציבורי. מפלגות הימין הקיצוני, שהיו הראשונות לזהות את המשבר, תרגמו את הפחד להבטחות עבור קהל בוחרים פוטנציאלי, ואת התסכול למכונות קמפיין משומנות. אלא שההצלחה בקלפי לא הייתה כרטיס כניסה לכוח בלתי מוגבל. ברגע שהתקרבו למוקדי ההכרעה, גילו מנהיגי מפלגות הימין ביבשת כי קיים פער תהומי בין זעקות מהיציע לבין ניהול מדינה במערכת דמוקרטית מורכבת.

הולנד ואיטליה: הימין הפופוליסטי נכנע להסכמים קואליציוניים

הולנד מהווה את מקרה הבוחן המרתק ביותר להתנגשות שבין הצלחה מסחררת בבחירות לבין מגבלות הכוח השלטוני. חירט וילדרס ומפלגת ה-PVV חוללו רעידת אדמה פוליטית כשהמפלגה זכתה במספר הקולות הגבוה ביותר בבחירות של נובמבר 2023. אך רגע הניצחון התברר גם כרגע שבו החלה הבלימה - כדי לחצות את סף השלטון ולהפוך לצד דומיננטי בקואליציה, נאלץ וילדרס להכניס את הרטוריקה הלוהטת שלו למקפיא הפרלמנטרי: הבטחות רדיקליות בנושאי דת והגירה נגנזו לטובת הסכמים קואליציוניים אפורים, והדרישה המזוהה איתו לעזיבת האיחוד האירופי התפוגגה מול המציאות הכלכלית המורכבת של גוש האירו. 

וילדרס גילה כי המעבר מספסלי האופוזיציה הצעקניים אל כיסאות הממשלה מחייב אותו להפוך ממורד לממסד, ומסמל של מחאה לפקיד שנדרש לספק פתרונות בני-ביצוע. הצלחתו בקלפי אמנם טלטלה את המדינה, אך היא גם אילצה את מפלגות המרכז-ימין לאמץ את עמדותיו הקשיחות בתחום ההגירה - ובכך למעשה "גנבו" לו את הנכס האסטרטגי המרכזי שלו והותירו אותו להיאבק על זהותו בתוך קואליציה המרסנת את צעדיו בכל פנייה. 

גם איטליה תחת ג'ורג'ה מלוני היא דוגמה מובהקת לשינוי שחל במפלגות הימין באירופה. מי שעלתה לשלטון בחסות גלים של לאומיות איטלקית מתחדשת עם מפלגת "האחים של איטליה", התגלתה כמנהיגה פרגמטית המנווטת בזהירות בין דרישות האיחוד האירופי לבין אילוצי הכלכלה. איטליה של מלוני מנוהלת בידי ימין ממסדי, אחראי ומרוסן בהרבה מכפי שהבטיחו נאומי הבחירות שלה. מלוני נאלצה להתרכך גם ביחסה כלפי ישראל - הקולות בקרב הציבור האיטלקי שהתנגדו למלחמה בעזה, הפכו את מלוני מתומכת נלהבת של ישראל למבקרת של מדיניות הממשלה, מה שהביא להקפאת ההסכמים הביטחוניים בין שתי המדינות.

גרמניה: חומת האש שבודדה את מפלגת הימין הקיצוני

בגרמניה, המאבק על הגמוניה פוליטית מגיע לנקודת רתיחה דרך נסיקתה של מפלגת ה-AfD, שהפכה ממחאת שוליים לכוח אלקטורלי המאיים לפרק את הסדר הישן. ב-2026, המפלגה אינה רק קול זועק במדינות המזרח של הפדרציה הגרמנית, אלא משקולת המכבידה על כל הכרעה בברלין ומעמידה למבחן חסר תקדים את "חומת האש" - אותו חרם ממסדי שנועד לבודד אותה ממוקדי השלטון. אלא שבגרמניה, הבלמים המוסדיים חזקים מהדחפים הפופוליסטיים: המערכת המשפטית, הפיקוח החוקתי והזיכרון ההיסטורי יצרו מצור פוליטי סביב המפלגה, המונע ממנה לתרגם את כוחה בקלפי להשפעה ממשית בתוך הממשלה. 

עם זאת, הניצחון האסטרטגי של ה-AfD כבר הושג במישור התודעתי - היא הצליחה להזיז את הציבור הגרמני ימינה בבת אחת, כשהיא מאלצת אפילו את המפלגות השמרניות והליברליות לאמץ רטוריקה וקו פעולה נוקשה בסוגיות של הגירה וזהות לאומית. גרמניה של העשור הנוכחי היא מדינה שבה הימין הקיצוני אומנם חסום בשערי הממשלה, אך הוא נוכח בכל שורת תקציב ובכל נאום של יריביו, המנסים נואשות להפוך לדומה לו כדי לשרוד בבחירות.

הולנד ואיטליה אינן המדינות היחידות בהן הבטחת הימין הפכה לאכזבה עבור קהל המצביעים - גם בסקנדינביה ובאוסטריה, הישענות השמרנים על הלאומנים שחקה את דימוי ה"אאוטסיידר" של המפלגות הללו. מרגע שהפכו לחלק מהמנגנון, הן נבחנות על ביצועים ולא על זעם.

ספרד: הממשלה הולכת נגד הזרם ביבשת

בתוך ים החומות והמגבלות של אירופה, ספרד של 2026 נותרת חריגה בנוף. בעוד ששכנותיה נעות בין בלימה להתבצרות, מדריד - תחת ממשלת שמאל בניצוחו של פדרו סנצ'ס - בחרה בנתיב הפוך. לאחרונה אימצה הממשלה הספרדית מדיניות הגירה פתוחה וליברלית, מתוך תפיסה הרואה במהגרים פתרון דמוגרפי וכלכלי הכרחי ולא נטל ביטחוני. הניסוי הספרדי הזה מציב סימן שאלה מול הקונצנזוס האירופי המתגבש, ומדגיש כי למרות הנטייה הכללית ימינה, אירופה של ימינו היא עדיין זירה של מאבק אידיאולוגי חי ובועט, הרחוק מלהיות מקשה אחת.

התופעה המשמעותית ביותר בעשור האחרון היא "גניבת הנרטיב": מפלגות המרכז באירופה למדו לאמץ חלקים נרחבים מסדר היום הימני. ממשלות רבות הקשיחו עמדות בנושא הגירה בלי לאמץ אידיאולוגיה קיצונית, ובכך נטלו מהימין את הבלעדיות על הנושא. כשהמיינסטרים מדבר על גבולות וביטחון, היתרון היחסי של הקיצונים נשחק.

במבט ל-2026, אירופה אמנם פנתה ימינה, אך היא עשתה זאת תוך הטמעת הזרמים הקיצוניים אל תוך המבנה הקיים. הימין אינו עוד כוח מהפכני המאיים למוטט את המבנה, אלא דייר קבע בתוכו - משמעותי ומוגבל בו-זמנית. אירופה למדה לספוג את הסערה, להגיב מהר יותר ולייצר איזונים חדשים. הימין עדיין כאן, אך הוא כבר אינו השחקן היחיד על הבמה.