שחקן או כלי? ישראל הופכת לחזית המרכזית במלחמה הקרה החדשה בין המעצמות | מיוחד לסופ"ש

דמיינו את חדר המצב בירושלים בעיצומה של ישיבת קבינט. על המסכים נפרסות שתי מפות: הראשונה היא המזרח התיכון המוכר – גבולות, יישובים, בסיסים. השנייה כבר נראית אחרת לגמרי. היא צבועה בשלושה צבעים עזים: כחול למחנה המערב בהובלת ארה"ב, אדום לציר הסמכותני של סין, רוסיה ואיראן, וצהוב למדינות הגשר – אלו שמנסות להרוויח מכל העולמות.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

ישראל תקועה בדיוק באמצע, מוקפת חיצים. מה שעבורנו נחווה כ"עוד יום קרב בצפון" או "משבר בים האדום", הוא עבור בירות העולם מהלך טקטי על לוח משחק גלובלי. ברוכים הבאים לעידן שבו המזרח התיכון הוא המראה של המאבק העולמי הגדול ביותר במאה ה-21.

שלושה מחנות, לוח אחד

הזירה האזורית כבר מזמן לא מתמצתת בסיסמה "ישראל מול העולם הערבי". היום, מדובר בהתנגשות חזיתית בין שלושה גושים:

ציר ההתנגדות: איראן ושלוחותיה (חיזבאללה, החות'ים והמיליציות) פועלות כמערערות יציבות סדרתיות. מאחוריהן עומדות רוסיה וסין, שמספקות נשק, טכנולוגיה וגב דיפלומטי במועצת הביטחון.

מחנה הסטטוס-קוו: ישראל, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. זהו הגוש שנשען על המטרייה הביטחונית האמריקאית ורוצה שקט כדי לעשות עסקים. 

לפי מחקרים אסטרטגיים, "הסכמי אברהם" לא היו רק הסכמי שלום, אלא הקמת חומה אזורית מול השאיפות של טהרן.

מדינות הגדר: סעודיה, טורקיה וקטר מנהלות "רומן כפול". הן חותמות על חוזי ענק עם סין ומשוחחות עם רוסיה, אבל ברגע האמת, כשהטילים עפים, הן עדיין מחזיקות את הבית הלבן בחיוג מהיר.

הים האדום: כשהחלב בסופר פוגש את איראן

כדי להבין כמה המאבק הזה קרוב אלינו, צריך להסתכל על הים האדום. מאז 2023, החות'ים בתימן הפכו את באב אל-מנדב לצוואר בקבוק עולמי. חברות ספנות שבוחרות להקיף את אפריקה מוסיפות עשרה ימי הפלגה, מה שמתרגם ישירות לעליית מחירים על המדף בסופר בראשון לציון.

זהו הקשר הגורדי: משבר מקומי שהופך לרעידת אדמה כלכלית בלונדון ובשנגחאי. כשארצות הברית מובילה קואליציה ימית נגד החות'ים, היא לא רק מגנה על ספינות; היא נלחמת על מעמד המערב כמי ששולט בנתיבי הסחר העולמיים.

הדילמה הישראלית: כסף סיני או ביטחון אמריקאי?

התחרות בין המעצמות חודרת לישראל במקומות הכי פחות צפויים: נמלים, תשתיות 5G וסטארט-אפים. מחקר של מכון ברוקינגס מצביע על המלכוד הישראלי: הרצון ליהנות מהשקעות סיניות מול הלחץ הגובר מוושינגטון לצמצם אותן.

מכון "מתווים" מגדיר את האזור כזירה פתוחה לתחרות שבה רוב המדינות "מגדרות הימורים". ישראל, לעומת זאת, היא כמעט היחידה שבוחרת צד באופן מוחלט. זה מעניק לה הגנה, אבל מצמצם דרמטית את מרחב התמרון שלה.

הזדמנות או מלכודת?

דו"ח של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) טוען כי ההישגים הצבאיים מול חמאס וחיזבאללה יצרו "חלון הזדמנויות" לסדר אזורי חדש. אולם, הדו"ח מזהיר: ללא אופק מדיני, ישראל עלולה למצוא את עצמה חזקה בטקטיקה – אך מבודדת באסטרטגיה.

גם במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מצביעים על כיוון דומה: אם ישראל לא תתרגם את השותפויות הצבאיות למהלכים מדיניים רחבים, הלגיטימציה שלה במערב תישחק, והמחנה הכחול עלול להתרחק ממנה בדיוק כשצריך אותו ביותר.

מי מזיז את הכלים?

בפני מקבלי ההחלטות בירושלים עומדות שלוש אפשרויות על הלוח:

הנמל הקדמי: להעמיק את ההזדהות המוחלטת עם וושינגטון ולהפוך לראש החץ של המערב באזור.

התמרון הגמיש: להישאר במחנה המערבי, אך לנסות ולשמור על ערוצים פתוחים מול הגושים האחרים, בדומה למדינות המפרץ.

היוזמה: לייצר מהלך מדיני-אזורי שטורף את הקלפים ומשדרג את מעמד ישראל משחקן מגיב ליוזם.

דבר אחד בטוח: המפה של המזרח התיכון כבר לא מספרת רק את הסיפור של "אנחנו והשכנים". היא המראה שבה משתקף המאבק הגדול של המאה ה-21. השאלה שנותרה פתוחה היא האם ישראל תמשיך להיות כלי במשחק – או שתלמד להזיז את הכלים בעצמה.