כך הפכה ישראל לשותפה פעילה של בעלת הברית של איראן | מיוחד לסופ"ש

בספטמבר 2021, בטקס קצר ולא מאוד מתוקשר, החל לפעול מסוף המכולות החדש בנמל חיפה. מפעיל המסוף: חברת SIPG הסינית. עיריית חיפה שמחה. הכלכלנים דיברו על תחרות ויעילות. אמריקאים מעטים, בעיקר מהחוגים הביטחוניים, ניסו להסביר מדוע זה רעיון גרוע. ישראל בחרה לא להקשיב.

ארבע שנים אחר כך, דוח שפרסם השבוע המכון למדיניות העם היהודי מציג תמונה שמי שבחר לפקוח עיניים כבר ידע: סין לא נמצאת "באמצע". היא לא "שותפה ניטרלית". היא מממנת את הנפט האיראני, מגבה את רוסיה, מאמנת את השיח האנטי-ישראלי ברשתות שלה. ובמקביל, 15% מייבוא הסחורות של ישראל מגיע ממנה.

אחת מכל חמש מכוניות חדשות יוצרה שם. ואנחנו ממשיכים לקרוא לזה "שותפות" יחסי ישראל-סין נבנו על נרטיב נוח משני הצדדים. מצד ישראל: סין היא שוק ענק, משקיעה פוטנציאלית, ומשקל נגד לתלות היתר בוושינגטון. 

מצד סין, ישראל היא מקור טכנולוגיה, ולמרות הכל, כרטיס כניסה מסוים לעולם המערבי. ב-2017 הוכרזה בגדול "שותפות מקיפה חדשנית". 

באותה שנה בדיוק, סין כבר חיזקה את הקשרים עם איראן לקראת הסכם השיתוף הענק שייחתם ב-2021. שבשנים שסין בנתה נמל בחיפה, היא גם בנתה נמלים בפקיסטן, בסרי לנקה, בדז'יבוטי, אסטרטגיה של "מחרוזת פנינים" שנועדה לחזק נוכחות גיאופוליטית, לא רק לעשות עסקים. ושההצהרה על "ידידות ללא גבולות" עם רוסיה נחתמה בפברואר 2022, ממש לפני שטנקים רוסים נכנסו לאוקראינה. ישראל ידעה את כל זה.

 כדי להבין עד כמה הפרדוקס הזה חמור, צריך להסתכל על מספרים. סין קונה למעלה מ-80% מהנפט שאיראן מייצאת דרך הים, כ-1.38 מיליון חביות ביום. זה לא עסקה בין שני שחקנים ניטרליים: זה מנגנון שמאפשר לאיראן לשרוד תחת הסנקציות, לממן את פרויקט הגרעין, לממן את חיזבאללה, לממן את החות'ים שירו על ישראל. הכסף שנכנס לטהרן דרך בייג'ינג, חלקו יוצא כרקטות.

בתוך כך, השבוע פורסם באתר רויטרס כי איראן קרובה לעסקה עם סין לרכישת טילים נגד ספינות, וזאת בדיוק בשעה שארצות הברית פורסת כוח ימי נרחב סמוך לחופי איראן לקראת תקיפות אפשריות על הרפובליקה האסלאמית. העסקה עבור טילי ה-CM-302 מתוצרת סין קרובה להשלמה, אם כי טרם סוכם על מועד אספקה, כך מסרו המקורות. הטילים העל-קוליים (סופר-סוניים) הם בעלי טווח של כ-290 קילומטרים והם תוכננו לחמוק ממערכות הגנה של ספינות על ידי טיסה נמוכה ומהירה. פריסתם תשפר משמעותית את יכולותיה.

המשא ומתן עם סין לרכישת מערכות הנשק הרקטיות, שהחל לפני שנתיים לפחות, הואץ משמעותית לאחר מבצע "עם כלביא" בין ישראל לאיראן ביוני האחרון. כאשר השיחות נכנסו לשלביהן הסופיים בקיץ האחרון, פקידי ממשל וצבא איראנים בכירים נסעו לסין, בהם מסעוד אוראי, סגן שר ההגנה האיראני, כך לפי שניים מגורמי הביטחון. על ביקורו של אוראי לא דווח בעבר.

ובינתיים, ישראל מייבאת מסין בהיקף של 13.5 מיליארד דולר בשנה. הגירעון המסחרי עבר את 10 מיליארד דולר ב-2024. המדפים הישראלים מלאים במוצרים סינים. הכסף שנכנס לטהרן דרך בייג'ינג חלקו יוצא כרקטות. וישראל ממשיכה לממן את שרשרת האספקה הזו בעקיפין.

אחד הכשלים הכי פחות-מדוברים במדיניות החוץ הישראלית הוא הכשל המודיעיני-תרבותי: ישראל כמעט שאין לה סינולוגים. לא בממשלה, לא בצבא, לא בשיח הציבורי. אנחנו מתייחסים לסין דרך תרגומים אנגליים, ניתוחים אמריקאים, ועיתונות מערבית שגם היא לרוב אינה קוראת סינית.

הדוח של JPPI מביא דוגמה שממחישה את הפער. לוּ קֶוֶן, בלוגר עם 15 מיליון עוקבים, מצטט מ"מיין קאמפף" ומ"הפרוטוקולים של זקני ציון", מלמד את עוקביו לזהות יהודים לפי מאפיינים פיזיים, ועובד בחופשיות מוחלטת. השגרירות הישראלית בבייג'ינג לא קראה את זה כי אין מי שעוקב, מתרגם, מדווח. כשישראל מחתה ב-2021 על שידור אנטישמי בטלוויזיה הסינית הממלכתית, זה קרה כי מישהו במקרה שם לב. לא כי יש מערכת.

סין, לעומת זאת, מבינה את ישראל טוב מאוד. היא יודעת היכן הנקודות הרגישות, מה ישראל צריכה, ואיפה הגבולות שישראל לא תחצה בגלל הלחץ האמריקאי. פער ההבנה הזה אינו סימטרי וזה לטובת בייג'ינג.

בואו נחזור לנמל חיפה. לא כדי להכות על חטא, אלא כדי להבין מה ניתן ללמוד ממה שקרה. ב-2019 הזהירו גורמים אמריקניים בכירים: נוכחות סינית בנמל חיפה עלולה לפגוע בשיתוף המודיעיני עם ישראל. ישראל הקימה ועדה. הוועדה המליצה על מנגנון בחינה. המנגנון הוקם ב-2020. ב-2021 המסוף נפתח כמתוכנן.

מה שמעניין הוא שאיש בישראל לא שם אל לב שחצי שנה לפני שהמסוף נפתח, סין חתמה על הסכם האנרגיה הענק עם איראן. זה לא בהכרח שינה את ההחלטה. אבל זה היה צריך לשנות את השיחה.

כשישראל בחרה שנה אחר שנה שלא לפתח מדיניות סין קוהרנטית, שלא לגייס סינולוגים, שלא לעשות את החשבון בקול - היא לא נהגה מתוך ריאליזם. היא נהגה מתוך נוחות. קל יותר לא לשאול שאלות קשות על שרשרת הכסף שמגיעה מנמל חיפה ועוברת דרך בייג'ינג לטהרן. קל יותר לייבא מכוניות זולות ולשתוק.

הדוח ממליץ על "ניהול יחסים מורכבים עם עיניים פקוחות". אבל לפני שמנהלים - צריך להכיר בכך שהעיניים היו עצומות. ישראל לא רק קורבן של אנטישמיות סינית. היא שותפה פעילה לבניית המציאות שבה היא מוצאת את עצמה כיום.

יש סיפור אחד שהדוח מזכיר בצד, כמעט בלי להתעכב עליו: ב-2024 הוסרו בחרבין שלטי הזיכרון מהבניינים היהודיים ההיסטוריים. המוזיאון היהודי הקטן נסגר. בבייג'ינג בוטל מחזמר על יהודי שנגחאי. הסיפור שסין אהבה לספר על עצמה, הציוויליזציה שתמיד קיבלה יהודים בזרועות פתוחות, מוחק את עצמו בשקט, שלט אחרי שלט.