היוצאים מן הכלל: היהודים שהיטלר בחר להציל בעצמו במהלך השואה | מיוחד לסופ"ש

שמו של אדולף היטלר נחקק כארכיטקט של אחת הזוועות הגדולות בתולדות האנושות. האידיאולוגיה הנאצית, שהושתתה על שנאה תהומית וגזענות ביולוגית, לא הותירה מקום לספק: היהודי היה ה"אנטי-גזע", האויב שיש להכחיד מעל פני האדמה. שישה מיליון יהודים נרצחו במכונה משומנת של השמדה תעשייתית, תחת צווים עליהם חתם הפיהרר במה ידיו. אולם בתוך המארג האפל של הפתרון הסופי, מסתתרים כמה סיפורים שנוגדים כל היגיון היסטורי.

אלו הם סיפוריהם של שלושה גברים - רופא מסור, קצין אס-אס בכיר ושופט מעוטר - שהיו אמורים לסיים את חייהם בתאי הגזים, אך במקום זאת זכו להגנה אישית וישירה מהאדם שביקש להשמיד את עמם. סיפוריהם של אדוארד בלוך, אמיל מוריס וארנסט מוריץ הס אינם מעידים על שמץ של אנושיות מצד היטלר, אלא חושפים את הפרדוקס המפלצתי של הדיקטטור: עולם שבו נאמנות אישית וגחמות רגעיות יכלו לגבור, במקרים נדירים ואינטרסנטיים, אפילו על האידיאולוגיה הנוקשה ביותר.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

אדוארד בלוך: היהודי האציל מלינץ

הסיפור הראשון מתחיל בעיר לינץ שבאוסטריה, בתחילת המאה ה-20. ד"ר אדוארד בלוך, רופא יהודי יליד בוהמיה, היה דמות מוכרת ואהובה בעיר. הוא נודע כמי שמטפל בעניים ללא תמורה וכמי שעורך ביקורי בית בכל שעות היממה. בין מטופליו הייתה משפחה ענייה אחת - משפחת היטלר.

בשנת 1907, אמו של אדולף הצעיר, קלרה היטלר, אובחנה כחולה בסרטן השד, ומצבה היה נואש. בלוך טיפל בה במסירות אין קץ, ביצע בה טיפולי יודופורם כואבים וניסה להקל על סבלה עד רגעיה האחרונים. אדולף, שהיה קשור לאמו בעבותות של אהבה חולנית כמעט, היה נוכח בכל שלב. הוא ראה את בלוך מוותר על שכר הטרחה שלו כשהבין שלמשפחה אין כסף. בלוך היה שם כשקלרה נפטרה ב-21 בדצמבר 1907. באותם ימים, היטלר הצעיר לחץ את ידו של הרופא ואמר לו: "אני אהיה אסיר תודה לך לנצח".

שלושה עשורים מאוחר יותר, בשנת 1938, סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה בהסכם ה"אנשלוס". הגיהנום נפתח עבור יהודי לינץ. בלוך, שהיה כבר בן 66, מצא את עצמו תחת איום מיידי. הוא החליט לעשות את המעשה הנואש ביותר: הוא כתב מכתב לפיהרר, והזכיר לו את הימים בלינץ.

התגובה הייתה חסרת תקדים. היטלר, שכינה את בלוך "אדליודה" (Edeljude - יהודי אציל), הורה לגסטפו להעניק לו הגנה מיוחדת. בעוד שאר יהודי העיר נרדפו, נשדדו וגורשו, על ביתו של בלוך הוצבה שמירה. הוא ומשפחתו הורשו להישאר בביתם ללא הפרעה במשך שלוש שנים. ב-1940, כשהחליטו להגר לארצות הברית, היטלר אישר להם למכור את רכושם במחיר שוק ולצאת מהמדינה ללא "מס הטיסה" המופקע שהוטל על יהודים. בלוך נפטר מסרטן הקיבה ברובע הברונקס בניו יורק ב-1945, שבועות ספורים לאחר שהפיהרר שהציל אותו התאבד בבונקר.

אמיל מוריס: היהודי שהקים את האס.אס

המקרה של אמיל מוריס הוא סיפור של חברות קרובה בצמרת הכוח המושחתת ביותר. מוריס, שען במקצועו וחייל לשעבר, היה מאנשי סודו הקרובים ביותר של היטלר כבר מ-1919. הוא היה חבר מפלגה מספר 594, הנהג האישי של היטלר, שומר ראשו ואחד ממייסדי ה"שטוסטרופ" - היחידה שהפכה מאוחר יותר לאס.אס. למעשה, מוריס החזיק בתעודת חבר אס-אס מספר 2.

הקשר ביניהם היה כה קרוב, שבזמן שהיטלר היה כלוא במבצר לנדסברג ב-1924, מוריס היה זה שעזר לו להכתיב חלקים מהספר "מיין קאמפף". אולם, ב-1935, בשיא התגבשות חוקי הגזע, הגיעה המכה: חקירה גנאלוגית של קציני האס.אס גילתה כי סבו של מוריס, שרל מוריס, היה יהודי. לפי ההגדרות הנאציות, מוריס היה "מישלינג" (בן תערובת), ודינו היה הדחה מיידית וביזיון.

היינריך הימלר, מפקד האס.אס שראה בטוהר הגזע ערך עליון, רתח מזעם ודרש לסלק את מוריס, אך היטלר הטיל וטו. הוא הוציא צו מיוחד המכריז על מוריס ועל אחיו כ"ארים של כבוד" (Ehrenarier). התואר הנדיר הזה אפשר למוריס להישאר בארגון שחורת על דגלו את השמדת היהודים. מוריס המשיך לשגשג במערכת הנאצית, קודם לדרגת אוברפיהרר (אל"מ) ואף שירת כקצין בלופטוואפה (חיל האוויר של הצבא הנאצי). הוא שרד את המלחמה, ריצה עונש מאסר קצר במחנה עבודה, וחזר לעבוד כשען במינכן עד מותו בשנות ה-70.

ארנסט מוריץ הס: המפקד מהחפירות במלחמת העולם הראשונה

הסיפור השלישי מחזיר אותנו לשדות מלחמת העולם הראשונה. ארנסט מוריץ הס היה קצין מעוטר בצבא הקיסרי הגרמני. בשנת 1916, הוא פיקד על פלוגה ברגימנט הליסט הבווארי. אחד החיילים תחת פיקודו היה רב-טוראי צעיר ושקט בשם אדולף היטלר. הס, יהודי על פי ההלכה (בן לאם יהודייה) שגדל כפרוטסטנטי, היה מפקדו הישיר של היטלר בחזית המערבית.

בשנות ה-30, כשהס כבר כיהן כשופט בדיסלדורף, המציאות טפחה על פניו. חוקי נירנברג סיווגו אותו כ"יהודי שלם", והוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא הותקף ברחובות על ידי בריונים נאצים ועבר עם משפחתו לאיטליה, אך נאלץ לשוב לגרמניה. בייאושו, פנה הס לקצין קשר שהכיר מהמלחמה, פריץ וידמן, שהיה באותה העת עוזרו של היטלר.

המכתב הגיע לשולחנו של הפיהרר. באוגוסט 1940, הוציא היינריך הימלר מכתב רשמי לכל רשויות המדינה: "ארנסט מוריץ הס יקבל סעד והגנה לפי רצון הפיהרר". הפקודה הייתה ברורה - אין להטריד את האיש.

עם זאת, הגנתו של הס הייתה השברירית מכולן. ב-1941, כשהמלחמה הסלימה והפתרון הסופי הפך לשיטתי, הוסרה ההגנה. הס נשלח לעבודות כפייה ואחותו נרצחה באושוויץ. הוא שרד את המלחמה רק בזכות העובדה שהיה נשוי לאישה נוצרייה ("נישואי תערובת מועדפים"), אך המכתב מהפיהרר העניק לו את חלון הזמן הקריטי שבו רבים אחרים כבר נספו. הוא נפטר בגרמניה בשיבה טובה בשנת 1983, בגיל 93.

הפרדוקס של החריג

כשמתבוננים בשלושת הסיפורים הללו, עולה השאלה: האם היה להיטלר "לב"? התשובה ההיסטורית היא חד-משמעית: לא. המקרים הללו אינם מעידים על חרטה או על חמלה, אלא על נרקיסיזם טהור. היטלר הציל את אלו ששירתו אותו, שטיפלו באמו, או שהיו חלק מההיסטוריה האישית שלו. עבורו, הם לא היו "יהודים" במובן האידיאולוגי, אלא אביזרים בביוגרפיה שלו.

ההגנה על בלוך, מוריס והס היא הוכיחה שהיטלר ראה את עצמו מעל לחוקים שהוא עצמו חוקק. הוא היה הריבון המוחלט, זה שיכול להעניק חיים או מוות בהינף עט, לפי גחמה אישית.

בסופו של דבר, שלושת האנשים הללו ניצלו מהיטלר על ידי היטלר. הם נותרו כעדות חיה לאבסורד של הרוע: עולם שבו שישה מיליון בני אדם נרצחו בגלל "פגם" בדמם, בעוד ששלושה אחרים בעלי אותו "פגם" בדיוק שרדו - רק כי המרצח הראשי זכר להם חסד נעורים. הסיפורים הללו אינם מעוררים נחמה, אלא מדגישים את עוצמת הטרגדיה: את הקלות הבלתי נסבלת שבה הוחלט מי לחיים ומי למוות בממלכת החושך של הרייך השלישי.