האוליגרך היהודי הראשון - שגר בארמון מפואר בירדן | מיוחד לסופ"ש

ברוכים הבאים לארכיאולוגיה היהודית של ירדן. הסיפור מתחיל בדיבון, מזרחית לים המלח. ב-1868 בדואים מצאו שם אבן שחורה שעליה חרוטות אותיות מסתוריות. הם חשבו שיש בה זהב, אז הם חיממו אותה באש ושפכו עליה מים קפואים. האבן התנפצה לרסיסים.

למזלנו ותכף תבינו למה, שארל קלרמון-גנו, שהיה דיפלומט צרפתי, שלח לשם סוכן מטעמו - ערבי מקומי בשם יעקוב כרוואקה כדי לבצע פעולה חשאית ומסוכנת: להעתיק את האותיות החרוטות. הסוכן נתפס באמצע הפעולה על ידי הבדואים הזועמים, נאלץ לקרוע את הנייר מהאבן ולהימלט כשהוא סופג מכות (או תחת איומים בחרב, תלוי בגרסה). 

הוא הצליח להביא את קרעי הנייר לקלרמון-גנו, וזה מה שהציל את הטקסט. ומה כתוב שם? "זהו המלך מישע, האויב המר שלנו, שמתפאר בניצחון על ישראל". מישע היה מלך מואב. הוא חרט בבזלת את המילים: "עמרי מלך ישראל" ואת השם המפורש של אלוהי ישראל. זו לא אגדה. זו עדות של האויב שלנו שמכיר בנו כבר במאה ה-9 לפני הספירה.

האוליגרך הראשון הראשון

נקפוץ קדימה - למאה השנייה לפני הספירה. אם תיסעו היום בוואדי סיר, רבע שעה מעמאן, תראו אבן מפלצתית. ארמון ענק, "קסר אל-עבד". אבנים במשקל של טנק מרכבה, פסלי אריות ונמרים. ארכיאולוגים מצאו ראיות שהמבנה היה מוקף באגם או בבריכה מלאכותית – מה שגרם לאשליה שהארמון צף על המים. מי בנה את הטירוף הזה? 

הכירו את הורקנוס לבית טוביה. תחשבו עליו כעל האוליגרך היהודי הראשון. נמאס לו מהפוליטיקה בירושלים, אז הוא חצה את הירדן והקים מדינה פרטית. והוא השאיר חתימה. במצוק הגיר שמול הארמון יש מערות נסתרות, "מערות הנסיך". מעל אחת מהן, בכתב ארמי קדום, כתובה מילה אחת: "טוביה". יוספוס פלביוס, ההיסטוריון שלנו ברומא, תיאר את הארמון הזה בדיוק יוצא דופן. הוא סיפר על הורקנוס, המנהיג הקשוח שגבה מיסים עבור מצרים, שצבר הון עתק, ולבסוף התאבד בחרב כשהאויבים הסלווקים (היוונים) התקרבו.

התאום של מצדה - בירדן

נדלג לימי הרומאים. המאה הראשונה לספירה. כולנו גדלנו על מצדה. המבצר, המצור, ההתאבדות. אבל למצדה היה אח תאום בירדן, שהיה הרבה יותר יוקרתי. קוראים לה מכוור (Machaerus). 

מיקומו של מכוור עוצר נשימה: 800 מטר מעל ים המלח על ראש הר, משקיפה מערבה אל הרי יהודה. המלך הורדוס בנה שם ארמון. זה היה "הפנטהאוז" שלו, אבל החפירות שם חשפו דרמה יהודית מדממת. בלב הארמון, הארכיאולוגים גילו את אחד המקוואות הגדולים והמפוארים שנמצאו אי פעם. זה אומר שגם בשיא הפאר וההוללות, ההלכה היהודית נשמרה בקפדנות. אבל הסוף היה טראגי. 

במרד הגדול, הלוחמים היהודים התבצרו במכוור. הלגיון הרומי העשירי – אותו אחד ממצדה – הגיע לשם קודם. היהודים נכנעו כדי להציל נער שנשבה, והרומאים טבחו בהם. מכוור נהרסה עד היסוד. עד היום אפשר לראות שם את אבני הקליעים של הרומאים ואת סוללת המצור.

אז הרומאים ניצחו וירדן התרוקנה מיהודים? ממש לא. מתברר שאחרי החורבן, במאות הרביעית והחמישית לספירה הקהילה היהודית בירדן לא רק שרדה - היא פרחה. בג'רש, עיר רומית צפונית בירדן, מתחת לכנסייה ביזנטית מכובדת, מסתתר בית כנסת. כשחושפים את הרצפה מגלים פסיפס ענק של תיבת נוח, עם שיירה של חיות שצועדות זוגות-זוגות – פילים, אריות, נחשים ודובים. לידם מופיעים בני נוח - שם, חם ויפת - כשהשמות שלהם כתובים ביוונית. ומה עוד? בין הציורים מסתתרים הסמלים הכי יהודיים שיש: מנורת שבעת הקנים, שופר ולולב.

ומתחת לכל היופי הזה, שרדה כתובת אחת בארמית שמנצחת את הזמן: 'שלום על כל ישראל, אמן, אמן, סלה'. ואלה רק חלק מהתגליות הרבות - בירדן לא חיכתה היסטוריה זרה - חיכה שם פרק אדיר מהסיפור שלנו.