האישה ששלטה כפרעה - ונמחקה מהזיכרון של כולנו | מיוחד לסופ"ש

"את ההיסטוריה כותבים המנצחים" - משפט שחוק, אבל בפועל זה מנגנון כוח. מי שמנצח בקרב, לא מסתפק בשטח, בנשק או בכסף. הוא רוצה גם בעלות על מה שנספר על העבר. מי ייחשב גיבור, מי יימחק, ואיזה אירועים בכלל יופיעו בספרי הלימוד. הקרב האמיתי לא נגמר בשדה הקרב, הוא נמשך בארכיונים, במוזיאונים ובספרים של הילדים.

מצרים העתיקה: מחיקת פרעה נשית

הסיפור הכי מוחשי מתחיל הרבה לפני פוטין וה"פייק ניוז". במצרים העתיקה, חַתְּשֶׁפְּסוּת - אישה ששלטה כפרעה, הפכה למטרה למחיקה אחרי מותה. יורשה, תחותמס (Thutmose) השלישי, הורה למחוק את שמה מקירות המקדשים, לקלף אותו מקרטושים, ולחצוב מסביב לדמותה כך שתיעלם מהתבליטים. אלפי כתובות שוכתבו מחדש, איפה שהיה שמה, נכנס שמו, והיא הפכה לרוח רפאים. במשך יותר מאלפיים שנה נדמה היה שמעולם לא הייתה פרעה אישה כזו. רק במאה ה־19 ארכיאולוגים זיהו שמבנה קברים נשי, שרידי כתובות חצובות וחוסר עקביות ברצף המלכים - מעידים שמישהו ניסה בכוח למחוק שלטון שלם.

זה לא מקרה בודד. פרעה אחר, אחנתון (Akhenaten), ניסה למחוק את האל אמון ולהחליף את הדת המצרית במונותאיזם סביב אתון. אחרי מותו, יורשיו מחקו את שמו ואת דמותו, החזירו את אמון והעלימו את "הסטייה" מהזיכרון הרשמי. פעם אחר פעם, מי שניצח – שיכתב את רשימת המלכים ואת לוח האלים.

רומא ממציאה את "גזר דין הזיכרון"

הרומאים אפילו נתנו לתופעה שם: damnatio memoriae – דַּמְנַטְיוֹ מֵמוֹרִיאָה, גזר דין שמטרתו לא להרוג את הגוף, אלא את הזיכרון. אחרי התאבדותו של הקיסר נירון בשנת 68 לספירה, פסלים שלו הופלו, הדיוקנאות שלו גורדו ממטבעות, שמו נמחק מכתובות. הקיסר הבא יכול היה לומר: "הוא לא חלק מהסיפור שלנו".

המקרה הקיצוני ביותר היה גטה, אחיו של הקיסר מרכוס אורליוס אנטונינוס המכונה קַרַקַלָּה. קארקלה רצח אותו – ואז הורה למחוק אותו מהמציאות. אלפי כתובות נחרטו מחדש, פסלים סותתו כך שפניו של גטה נמחקו, ומי שייתפס מזכיר את שמו – סיכן את חייו. דיוקן מפורסם אחד נשאר עם "כתם" מוזר באבן: המקום שבו גטה היה, לפני שמחקו אותו פיזית.

גם כאן המסר ברור: אם לא יהיה זיכרון – לא תהיה גם טענה פוליטית. מי שלא מופיע ברשימת הקיסרים, לא יכול לשמש אלטרנטיבה, אפילו בדמיון.

מהמקדש לכיכר האינטרנט

נקפוץ אל ימינו. הטכנולוגיה השתנתה – אבל הטריק אותו טריק. ברוסיה של פוטין, "המלחמה הפטריוטית הגדולה" היא כמעט דת אזרחית. הניצחון על הנאצים מוצג כסיפור גבורה מושלם: העם הרוסי הקריב 27 מיליון נפש, ניצח את הרוע המוחלט, ויצר לעצמו מעמד מוסרי נצחי. לפרטים הקטנים – לא נשאר מקום. ההסכם עם היטלר נמצא בשוליים. אחריות סובייטית לפשעי מלחמה ודיכוי מוסתרים ברעש של מצעדי הניצחון. הזיכרון משמש כאן כצידוק: אם נלחמנו אז בפשיזם, מותר לנו היום לפעול באוקראינה בשם "דֶנַאצִיפִיקַציה".

בסין, שי ג'ינפינג מרכיב סביב זה נרטיב שלם: "מאה שנות ההשפלה". מלחמות האופיום, הכיבוש היפני, ההתערבות המערבית – כולם נארזים לסיפור קוהרנטי אחד של עם מושפל שקם בזכות המפלגה הקומוניסטית. זה נכנס לספרי הלימוד, לטקסי הזיכרון, לסרטים ולסדרות. למה אין מקום? רגעים שבהם השלטון עצמו פגע באזרחים – כמו טבח טיאנאנמן למשל. האירוע לא רק מצונזר מהאינטרנט; הוא נעדר מהזיכרון הקולקטיבי הרשמי. ילד שגדל היום בבייג׳ינג יכול לספר בפרטי פרטים על 1840 – אבל לא יודע מה התרחש ב־1989, מול הטנקים.

"טרגדיה הדדית", "קורבן טהור": כשמילים מחליפות מציאות

טורקיה, לדוגמה, לא מוחקת פסלים – אלא מושגים. רצח העם הארמני, שבו כמיליון וחצי ארמנים נרצחו בידי האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה, כמעט לא קיים בשיח הרשמי. במקום "ג'נוסייד", המדינה מדברת על "טרגדיה הדדית" ועל "כאוס של מלחמה". חוקי השתקה, רדיפה של אינטלקטואלים ועימותים דיפלומטיים עם מדינות שמכירות ברצח העם – אלו האמצעים המודרניים של damnatio memoriae: לא מוחקים גופות, מוחקים מילים.

בפולין, זירת השואה, מתנהל ויכוח אחר: איך אפשר להיות גם קורבן וגם לפעמים שותף? שישה מיליון פולנים נרצחו – יהודים ולא-יהודים – אבל מחקרים היסטוריים חושפים גם מקרים של שיתוף פעולה מקומי, פרעות אחרי המלחמה כמו קְיֶילְצֶה. במקום להתמודד עם המורכבות, חוק "השואה" שנחקק ב־2018 ניסה להגן על דימוי "קורבן טהור": אסור לומר "מחנות השמדה פולניים", אסור לרמוז לאשמה לאומית. גם כאן, הקרב הוא לא רק על מה היה – אלא על איך מותר לדבר עליו.

מה נשאר לנו ביד?

אז עם מה נשארנו? מצרים חוצבת מחדש אבנים, רומא מסירה פסלים, וטורקיה מחוקקת חוקים – מה המשותף? המנצחים דואגים שהעבר יישר קו עם ההווה שהם רוצים. היסטוריה אמיתית היא אפורה, מלאה בסתירות, דמויות מורכבות, גיבורים שסביבם כתמי דם. אבל מיתוסים מחזיקים מדינות: הם מחנכים, מאחדים ומצדיקים מלחמות והחלטות.

כל עוד מי שבשלטון מחזיק בעט – או היום, באלגוריתם – מה שאנחנו לומדים בבית הספר, רואים במוזיאון או מקבלים בפיד, הוא לא "העבר" כפי שהיה, אלא הגרסה שהמנצחים החליטו שתשרת אותם בצורה הטובה ביותר. הקרב על הזיכרון לא פחות חשוב מהקרב על השטח – כי מי שמחליט מה העם זוכר, מחליט גם מה העם מוכן להצדיק.