כך הפכה הגלישה מטקס עתיק - לתעשייה משומנת ששווה מיליארדים | מיוחד לסופ"ש

עבור תושבי פולינזיה והוואי העתיקה, גלישת הגלים, או ה"האה נאלו" (He'e nalu), הייתה הרבה יותר מספורט אקסטרים. זו הייתה דת, תרבות ודרך חיים, שבה מלכים הוכיחו את כוחם ומעמדם דרך השליטה באיתני הטבע. באותה תקופה הגלשנים היו עשויים מעץ מלא, שקלו עשרות קילוגרמים והיו מחוסרי חרבות, מה שהפך את הרכיבה עליהם לאתגר פיזי עצום.

במקביל, בצד השני של העולם, בפרו כבר חתכו גלים עם סירות קנה סוף בשם "קבאליטוס דה טוטורה" בדרכם חזרה מהדיג. אז איך הפכה המסורת העתיקה הזו לתעשיית ענק שמגלגלת מיליארדים, לאופנת רחוב ולספורט אולימפי שסוחף גם את חופי ישראל?

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

השחיין האולימפי שהביא את הבשורה מהוואי

הגלגל התהפך בתחילת המאה ה-20 בזכות איש אחד: האלוף האולימפי בשחייה, דיוק קהנמוקו. דיוק יצא מהוואי, ערך הדגמות בקליפורניה ובאוסטרליה, והצית את הדמיון של המקומיים. אבל המהפכה האמיתית הגיעה במחצית השנייה של המאה. בולי העץ הכבדים פינו את מקומם לטכנולוגיה חללית של ממש: קצף פוליאוריתן, פיברגלס ושרף.

בשנות ה-70, הגלשנים התקצרו, נוספו להם חרבות, ורמת התמרון זינקה לשמיים. במקביל, נולדה גלישת הרוח, ששילבה מפרש ואפשרה לגלוש גם בימים ואגמים נטולי גלים נשברים.

הגלשנים הקצרים שינו את חוקי המשחק, והפכו את הרכיבה מפסיבית ואלגנטית לאגרסיבית, חדה ודינמית. מושגים כמו "באטום טרן" (הפנייה התחתית שמייצרת מהירות) ו"קאטבק" (חזרה אגרסיבית לחלק החזק של הגל) הפכו לשפת האם של הגולשים.

אבל הגביע הקדוש של הגלישה נשאר ה"טיוב רייד" (בארל) - הרגע המהפנט שבו הגולש נעלם בתוך צינור המים ונפלט החוצה. בעשור האחרון, הגלישה המודרנית אפילו המריאה לשמיים, כשתרגילי אוויר שנלקחו ישירות מסקייטפארקים, כמו "אייר ריוורס", הפכו לסטנדרט אצל מקצוענים.

עם עליית הפופולריות צמחו הסבב המקצועני העולמי, וב-2021 זכתה הגלישה לחותמת הרשמית כשנכנסה לאולימפיאדת טוקיו. לאורך השנים, גיבורים ענקיים עיצבו את הספורט: החל מדיוק קהנמוקו, דרך ג'רי לופז שהגדיר את גלישת הצינורות בשנות ה-70, ועד קלי סלייטר - הגדול מכולם עם 11 אליפויות עולם. לצידם, לירד המילטון מתח את גבולות האפשר כשפרץ את תחום גלישת גלי הענק, והיום אלו שמות כמו גבריאל מדינה וג'ון ג'ון פלורנס שמכתיבים את הקצב.

מספורט אתגרי לתעשיית אופנה עולמית

מה שהתחיל כצורך פונקציונלי למכנסי גלישה עמידים בפני חיכוך, הפך לאימפריית אופנה. מותגים כמו קוויקסילבר, בילבונג וריפ קארל הלבישו מיליוני אנשים שמעולם לא דרכו על גלשן, עם חולצות-טי נינוחות, כפכפים, וחליפות מתקדמות שמאפשרות לגלוש גם במים קופאים.

עולם הקולנוע קפץ גם הוא על הגל. מסרטי התעודה המכוננים של תרבות הנגד כמו "קיץ אינסופי" (1966), דרך להיטים הוליוודיים כמו "נקודת פריצה" עמוס האקשן ו"נקודת שבירה" הנוסטלגי, ועד האנימציה של "תפוס ת'גל" והדוקו שומט הלסתות "Riding Giants". הקולנוע מכר לעולם את החלום על החופש המוחלט.

התשוקה הזו שולחת היום מיליוני גולשים למסעות מסביב לגלובוס. הם מחפשים את הצינורות העוצמתיים של חוף פייפליין בהוואי, את הגלים הארוכים של ג'פריס ביי בדרום אפריקה, או את שבירות השונית האכזריות והפוטוגניות של תהאופו בטהיטי. תוסיפו לרשימה את באלי, את מפלצות המים של נזארה בפורטוגל ואת חופי קוסטה ריקה ואוסטרליה - וקיבלתם מפת דרכים של התמכרות למים.

ישראל קופצת על הגל

בישראל, הכל התחיל בשנות ה-50 בזכות רופא וגולש יהודי-אמריקני בשם דוריאן פסקוביץ', שהביא ארצה את הגלשנים הראשונים ומסר אותם למצילים, בראשם שמאי "טופסי" קנצפולסקי. מאז, חופי הים התיכון שלנו - מהילטון בתל אביב, דרך חוף הארובות בקיסריה, קונטיקי בנתניה, זבולון בהרצליה ועד חופי אשדוד וחיפה - הפכו לזירות שוקקות שמייצרות גלים איכותיים בסערות חורף וקיץ.

הסצנה המקומית הצמיחה שמות בולטים: ענת ליליאור שייצגה אותנו באולימפיאדה, אמור קנצפולסקי שהביא הישגים מאירופה, מאיה דאובר ששלטה בענף הנשים במשך שני עשורים, ואביב ואקנין שהוביל את הסבב. מרגשת במיוחד היא ההצלחה הפאראלימפית, עם גולשים כמו עדי קלנג שקטף אליפויות עולם בגלישה נגישה, לצד דור צעיר ומבטיח.

אז נכון, הים התיכון הוא לא הוואי. הגלים כאן קטנים יותר, והגולש הישראלי מוצא את עצמו לא פעם יושב על הגלשן בלב ים פלטה, ממתין בסבלנות לגל שאולי יגיע. אבל כשזה קורה, מתברר שגלישה היא הרבה יותר מספורט – היא תשוקה, תרבות ודרך חיים. וכל מי שאסף את האומץ, נכנס למים ותפס את הגל הראשון שלו, יעיד מכל הלב שזה הדבר הכי טוב שהוא עשה בחייו.